מכל התורה של הימור מדיניות נותרנו עם ההימור לבדו

התנהלות מגושמת החוטאת לאינטרסים הלאומיים של מדינות מאפיינת היום את רובן המכריע של מדינות המערב, ובהן ישראל; והיא בולטת שבעתיים על רקע המיומנות שמפגין נשיא רוסיה, למשל, בניצול משברים בין-לאומיים לטובת האינטרס הלאומי הרוסי.

להתנהלות הזאת, לטוב ולרע, יש לעיתים שורשים תרבותיים. תרבות אסטרטגית (Strategic Culture) היא אופן הביטוי של התרבות הארגונית של מדינות בתחום האסטרטגי, או במילים אחרות, התנהגות מדינה בתחום האסטרטגי. תרבויות אסטרטגיות שונות הן הגורמות לגישות שונות של מדינות לגבי הדיפלומטיה והמלחמה כאחד (קראו עוד בספרו של דמיטרי אדמסקי "תרבות אסטרטגית וחדשנות צבאית").

חלק מהווירטואוזיות שמפגינים הרוסים בזירה הבין-לאומית נעוצה בחשיבות שמייחסת התרבות האסטרטגית שלהם למה שמכונה בשפת היחסים הבין-לאומיים "הימור מדיניות": זוהי פעולה חדה שמשנה לתמיד מציאות קיימת ומכבידה ויוצרת מציאות חדשה במהותה. אמנם יוזם הפעולה אינו יכול לקבוע לאן תוביל, אבל הרשות נתונה בידיו לנסות ולעצב אותה להשגת מטרותיו הלאומיות. דוגמה לפעולה רוסית כזו היא נחיתת כוח המשלוח הרוסי בסוריה בסוף 2015, ששינתה במחי יד את תמונת המצב שם ואת מעמדה של רוסיה באזור וגם בזירה הבין-לאומית כולה. הימור מדיניות יכול להינקט על ידי מדינה שיש לה עוצמה יחסית בסביבתה המשימתית, אולם גם על ידי מדינות הנמצאות בעמדה נחותה יחסית.

התבונה הזאת מעוגנת בתורת המערכות המורכבות, שגם בה שורשים מזרח אירופים בולטים, בוודאי בהיבטיה הצבאיים. מערכת מורכבת (Complex System) פועלת בהתאם למכלול אילוצים קיים המכונה "מושך" (Attractor). מרגע שהיא מקבלת "דחיפה" (Perturbation) היא עוברת, לבלי שוב, למערכת אילוצים חדשה – למושך חדש. כך מתהווה (Emergence) מציאות חדשה, לא הפיכה, שכל הגורמים במרחב יכולים לנסות ולהשפיע עליה. לא ברור לאן תוביל, אך ברור שלעולם לא תהיה חזרה למציאות הקודמת – ולמושך הקודם.

הימורי מדיניות היו חלק מהתרבות האסטרטגית הישראלית עוד לפני היות המדינה. תרמה לכך העובדה שמקבלי ההחלטות דאז – בעיקר דוד בן-גוריון – היו בעלי מנטליות מזרח אירופית. דוגמה אחת מיני רבות לכך הייתה ההחלטה לקבל את רעיון החלוקה ב-1947: מרגע שהתקבלה ההחלטה – השתנתה המציאות המדינית, הבעייתית עבור ישראל, לבלי שוב. מרגע שהשתנתה ניסו כלל הגורמים המעורבים לנצל את המצב לטובתם. כך ניתנה הרשות גם בידי כוחות הביטחון הישראליים הצעירים לעצב אותה לטובתנו.

הימור מדיניות שבו הפגין גם הדור השני של ההנהגה – משה דיין – הבנה של הכלי, היה מלחמת קדש ב-1956. הימור מדיניות נוסף שהציע דיין בעקבות מלחמת ששת הימים – ושלא התקבל – היה נסיגה מתעלת סואץ למעברי הגידי והמתלה בסיני.

קו פרשת המים בהבנת המשמעות של הימורי מדיניות היה ניסיונם של מנחם בגין ואריאל שרון לכפות שלום בכוח הנשק במלחמת לבנון הראשונה. אמנם, עוצמת הטראומה שהתעוררה בעקבות כישלון ההימור הזה לא הניעה את הקברניטים לחדול מהשימוש בכלי, אבל משהו בהבנה של מהותו ועקרונותיו אבד. אבדה בעיקר ההבנה שהדחיפה ממושך למושך יוצרת מציאות חדשה, לא הפיכה. העיוות הזה לא הוסיף לסיכויי ההצלחה של היוזמות הללו.

לראשונה נתקלנו, לפחות לכאורה, בחשיבה הפשטנית שאין תהליך בלתי הפיך – בבחינת "נרצה נשנה, נרצה נחזיר בחזרה" – הייתה בהסכמי אוסלו. במאמר ב"ישראל היום" (שהתפרסם ב-16 בדצמבר 2017) סיפר אורי הייטנר כי זמן קצר לאחר חתימת הסכם אוסלו העניק ד"ר יוסי ביילין, אדריכל הסכם אוסלו, ריאיון לאברהם תירוש ב"מעריב". "המבחן הגדול ביותר של ההסכם יהיה מבחן של דם", אמר. "אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב". באותו מאמר טען הייטנר כי בתקופה שלאחר הסכם אוסלו נהג ראש הממשלה דאז יצחק רבין לומר שאם הפלסטינים יפרו את ההסכם, צה"ל יכבוש מחדש, בחצי יום, את כל השטחים.

הימור המדיניות הגדול הבא היה של אהוד ברק בלבנון: אף שהשיחות עם סוריה עלו על שרטון ואבדה היכולת להסיג את הכוחות בהסכם, ברק החליט להסתכן בהוצאת צה"ל מלבנון ללא הסכם. לא הצלחתי למצוא תיעוד על אורח החשיבה של ברק באותם ימים ועל הנחות המוצא שלו.

תחילת המילניום זימנה גם היא הימור גדול, בדמות ההתנתקות מרצועת עזה וצפון סיני. קשה לדעת מה תכנן באמת אריאל שרון (שהוא אולי הבן-גוריוניסט האחרון…), אבל הצהרותיו נתפסות, לפחות לכאורה, נאיביות מאוד: "אם תיירה ירייה אחת מהשטח שממנו ניסוג, צה"ל יגיב במלוא העוצמה, והפעם – בלגיטימציה בין-לאומית מלאה" (הציטוט ממאמרו של הייטנר ב"ישראל היום").

אריאל שרון תכנן הימור מדיניות גדול בהרבה מההתנתקות: "תהליך ההתכנסות" מיהודה ושומרון, שהיה צפוי להתבצע במרץ 2006. לכתו הפתאומי מונע מאתנו להבין בדיעבד את כוונותיו, אבל אחד מאנשיו, חיים רמון, ביטא את ההיגיון שמאחורי היוזמה בריאיון לארי שביט: "אני מאמין שיהיה שקט, אבל נניח שתהיה מלחמה – איזו מין מלחמה תהיה זו? צה"ל, עם כל היכולות שלו, מול 3,000–4,000 אנשי חמאס שמצוידים בלא כלום? אם הפלסטינים יוצרים עליי איזשהו איום, אני כובש את הגדה המערבית תוך 24 שעות. ואיך אני יודע זאת? כי כך עשיתי ב'חומת מגן' (…) כבשתי מחדש את השטח, ומוטטתי את הרשות הפלסטינית ביממה" (הציטוט מתוך מאמרו של גרשון הכהן, "אשליית המענה הביטחוני לרעיון שתי המדינות", ייצור ידע, 1 ביולי 2016).

אותה חשיבה בדיוק קיימת גם היום בקרב חלק מהתומכים בתהליכים דומים. הביטוי הציורי מכולם נשמע לאחרונה מפי עמירם לוין, שקבע כי "בפעם הבאה (אם לא יתנהגו כנדרש…) נקרע לפלסטינים את הצורה ונעיף אותם מעבר לירדן" (הארץ, 2017). כיצד ניתן להתעלם מההנחה שהפלסטינים ינסו לעצב את המציאות החדשה לתועלתם? האם ניתן יהיה במציאות החדשה "לקרוע להם את הצורה"?

לסיכום, בספרו המצוין משרטט דמיטרי אדמסקי קווים לדמותה של התרבות האסטרטגית הישראלית. ביניהם אנטי-אינטלקטואליזם מובהק והיעדר מסורת אינטלקטואלית של המערכות הבירוקרטיות והצבאיות, תרבות של אלתור – כולל מעשיות רבה ואסרטיביות, דפוסים לא רשמיים באופן קיצוני, היעדר חזון ארוך טווח, סלידה מתכנון אסטרטגי, העדפת שיקולים צרים ומגזריים, היעדר תפיסת ביטחון ודוקטרינה צבאית כתובות, ויתור על גמישות, על עורמה ועל תחבולה לטובת הטכנולוגיה, הקדמת מעשים להבנה ותפיסת "מה שלא הולך בכוח, ילך בעוד יותר כוח". הדפוסים הללו מקלים עלינו להבין כיצד מכל התורה כולה של הימור מדיניות נותרנו עם ההימור לבדו…

בשיח הפוליטי הישראלי רבים משתמשים בדוגמאות שהבאתי לניגוח פוליטי. בכל הנוגע לכלי אסטרטגיה, אסור שזה יקרה, שכן הימורי מדיניות עשויים לתמוך במדיניות כזו וגם אחרת. אבל גישה להימורי מדיניות בהבנה קלוקלת של הכלי, עלולה להבאיש את תוצאות השימוש בו. דומה שהגיעה העת לדרוש מפוליטיקאים בכירים ובוודאי מגורמי תכנון את המקצועיות המתחייבת מהעיסוק בנושא, שהוא קריטי כל כך לביטחון הלאומי שלנו.