שינויים בסביבה האסטרטגית של ישראל במאה ה-21 (20)

במבצע "מוקד", 3 שעות ביוני 1967, באחד משיאי המלחמה הקרה, רוסקו חילות האוויר ומסלולֵי שדות התעופה בסוריה, במצרים, בירדן ובאזור H3 בעיראק. היה זה מבצע של לוחמה אווירית חסר תקדים. בין התמורות וההתפתחויות שהתחוללו כתוצאה ממבצע "מוקד", לא רק שישראל שדרגה את מעמדה הבין-לאומי, אלא שגם ארצות הברית "גילתה" את עוצמתה של מדינת היהודים והסיקה שכדאי לה לשדרג את הקשר עם ישראל ואף להעמיקו. החלטה זו זיכתה את ישראל במעמד הגמוני במזרח התיכון. משם החל להתקדם תהליך דעיכת מעמדה של רוסיה הסובייטית במזרח התיכון. הצלחת מבצע "מוקד" ותוצאותיו הפיחו רוח גבית בתהליך שדרוג מעמדה של ארצות הברית, אל מול דעיכת מעמד הסובייטים, באחד המרחבים הבין-לאומיים בעלי חשיבות אסטרטגית יוצאת מן הכלל. עיקר חשיבות אזור זה מתבססת על עתודות הנפט המצויות במרחב וגם על עובדת היות הים האדום, תעלת סואץ והים התיכון, מסלול מעבר ימי גלובאלי חשוב ביותר.

לא תמיד היו יחסי ישראל וארצות הברית כל כך "משודרגים" כמו בימינו אלו. בזהירות המתבקשת מתוך פרספקטיבה היסטורית, אבקש לציין כי ישנן ראיות המראות שיחס הממסד האמריקני למדינת ישראל מיד עם היווסדה, התאפיין במגמות שלא כל כך נעים להזכירן כיום. שתי אפיזודות חמורות מתקופת מלחמת העולם השנייה ממשיכות לנקר בזיכרון היהודי הקולקטיבי: האחת, סיפורה של הספינה "סנט לואיס" שהצליחה לצאת מגרמניה ועל סיפונה כאלף יהודים שנמלטו מהתופת. שלטונות ההגירה האמריקניים סירבו לתת לפליטים הללו רשות להיכנס לארצות הברית. האונייה הפליגה לקובה ושם השלטונות המקומיים הסכימו להכניס את הפליטים לארצם תמורת תשלום בסך כ-500 דולר לאדם עבור "הנפקת ויזת כניסה" (בלשון מכובסת שוחד). הג'וינט היה מוכן להעביר את הכסף אך מסיבות לא ברורות (אולי "תקלה מנהלית") הכסף לא הגיע לקובה. האונייה הפליגה בחזרה לאירופה ומרבית נוסעי ה"סנט לואיס" הפכו לאפר.

האפיזודה השנייה והחמורה יותר היא סירוב הפיקוד האמריקני להפציץ את המשרפות באושוויץ ואת מסילת הרכבת שהוליכה למקום הארור ההוא. האמריקנים הזניקו עשרות אלפי גיחות הפצצה אל תוך אירופה במהלך המלחמה. בשלהי המלחמה, החל מ-1943 הגיעו למערב ידיעות על ההשמדה ועל מחנות המוות. מנהיגי יהדות ארצות הברית פנו לממשל האמריקני ובאמצעותו לרמטכ"ל מרשל ולמפקד הכוחות באירופה אייזנהאואר, בדרישה להורות לחיל האוויר האמריקני להקצות גיחות אחדות להפצצת אושוויץ והמסילה שהוליכה אליו. הם נענו בסירוב בוטה בתירוץ שאינני רוצה להידרש אליו בחיבור זה.

הגם שהגנרלים האמריקנים הוכו בתדהמה כשהם נכנסו למחנות המוות לאחר כניעת גרמניה הנאצית, הדבר לא מנע מהאמריקנים להצטרף לאמברגו הנשק שהוטל על המזרח התיכון אחרי מלחמת העולם השנייה ועד להקמת מדינת ישראל. לכל מי שהיה מעורב בעניין היה ברור שעומדת לפרוץ מלחמה במזרח התיכון במטרה לחסל את היישוב היהודי בארץ ישראל. האמברגו תפש למעשה רק כלפי היישוב היהודי, באשר הצבאות הערביים היו מקושרים עם הצבא הבריטי. הם נהנו מאספקת אמצעי לחימה ללא הפרעות. בארצות הברית, שהייתה מוצפת בנשק למינהו מעודפי הייצור עבור מלחמת העולם השנייה, ניסו שליחי ההגנה ולאחר מכן נציגי מדינת ישראל הצעירה לרכוש נשק. אנשי ה-FBI עלו על העניין והפריעו לרכישת הנשק, כולל מעצרים של הפעילים, בטענה שארצות הברית לא יכולה להפר את האמברגו שהאו"ם הטיל על יצוא נשק למזרח התיכון.

על מנת לעקוף את האמברגו האמריקני, קנו נציגי ארגון ההגנה אונייה שהפליגה לאחד הנמלים במקסיקו ועגנה שם, מחוץ לטווח הישג ידה של הבולשת האמריקנית. נשק שנרכש בקנדה וארצות הברית הוברח במשאיות למקסיקו ושם הוטען על האונייה. עם פרוץ מלחמת העצמאות הפליגה האונייה לחיפה, ונכנסה לנמל אחרי שהבריטים עזבו. הנשק נפרק והועבר ישירות לחזיתות, מה שבהחלט סייע למהפך לטובה במלחמה נגד צבאות ערב שפלשו לישראל. ההיסטוריה מספרת ששניים מתותחי 20 מ"מ שהגיעו באונייה זו הועברו מייד לעמק הירדן. תותחים אלו הוצבו בבית ירח ופתחו באש בכינון ישיר על הטנקים הסוריים שהחלו לפלוש לדגניה. כתוצאה מהאש האגפית שנפתחה עליהם נסוגו הטנקים הסוריים ודגניה ניצלה. אחד הטנקים הללו (שנבלם באמצעות בקבוק מולוטוב שהטיל עליו חבר הקיבוץ) ניצב עד היום כאנדרטה ליד שער הכניסה לקיבוץ דגניה.

כקוריוז אירוני עם ניחוח היסטורי אפשר לדווח שבצבא האמריקני החליטו, לפני חודשים אחדים (בקיץ 2017), לצייד כ-300 טנקים של דיביזיה אמריקנית משוריינת ב"מעילי רוח". דהיינו במערכות הגנה אקטיבית על כלים משוריינים מתוצרת תעשיות הביטחון הישראליות. נוסף על כך החליטו מפקדי הצבא האמריקני לצייד את יחידות הצבא שלהם, הפרוסות במקומות שונים בעולם, בסוללות "כיפת ברזל", כדי לשמור על החיילים האמריקנים מפני טילי האויב. שתי מערכות הנשק הללו הן המתקדמות ביותר מסוגן בעולם – ולחשוב שרק לפני כמה עשרות שנים ארצות הברית השתתפה באמברגו על יצוא נשק לישראל.

מארכיוני המודיעין הבריטי והאמריקני, שנפתחו מקץ עשרות שנים לעיון ההיסטוריונים, ניתן ללמוד שגורמי המודיעין, הן הבריטי והן האמריקני, סיפקו לממשלותיהם הערכות שתוך שבועות אחדים, מרגע שהיהודים יכריזו על הקמת מדינה, יפלשו צבאות ערב לארץ ישראל ויחסלו את הישות הציונית. הגנרל ג'ורג' מרשל שהתמנה למזכיר המדינה אחרי המלחמה וג'יימס פורסטל שכיהן כמזכיר ההגנה, לחצו נמרצות על הנשיא טרומן שלא יכיר במדינת ישראל, כאשר היהודים יכריזו על הקמת מדינתם. הערכות היסטוריות מבוססות אומרות שגם מרשל וגם פורסטל היו נגועים באנטישמיות. הם טענו בפני הנשיא שאם אמריקה תכיר במדינה היהודית הדבר יגרום נזק רב לאינטרסים האמריקניים במזרח התיכון. הערבים יתנגדו לכך ויגרמו להפרעות באספקת הנפט למערב. הדבר עלול לגרום להפסדים ניכרים לחברות הנפט האמריקניות והבריטיות. שיקולים מסוג זה עמדו בבסיס גישת גורמי החוץ והביטחון הבריטיים והאמריקניים.

למרבה המזל ידיד נפש של הנשיא טרומן, עוד מימי נערותם במיזורי, היה סוחר בגדים יהודי בשם אדי ג'ייקובסון. הוא וטרומן היו שותפים במשך כ-25 שנים בחנות לבגדי גברים במיזורי, לפני שטרומן יצא מהשותפות והצטרף לפוליטיקה. ג'ייקובסון היה מבקר מפעם לפעם בבית הלבן כדי להתראות עם ידידו שהפך לנשיא. אגב, טרומן לא נבחר לקדנציה הראשונה שלו בבית הלבן. הוא נבחר לסגן נשיא והפך לנשיא כאשר הנשיא רוזוולט נפטר במפתיע באמצע הקדנציה. הנחה היסטורית אומרת שג'ייקובסון השפיע על טרומן, וזה החליט כנגד עצת אנשי המנגנון הבכיר בממשלו להכיר במדינת ישראל, מייד עם הכרזת בן-גוריון על הקמת המדינה.

עם קום המדינה מינה הנשיא טרומן את ג'יימס מקדונלד לשגריר האמריקני הראשון בישראל. מקדונלד היה אישיות בכירה ואוהד מובהק של היהודים. בספר זיכרונותיו מספר מקדונלד על קשיים רבים שהרעיפו עליו פקידי משרד החוץ בוושינגטון. הדברים הגיעו לידי כך שהוא התלונן לפני הנשיא וזה הורה לו לדווח אליו ישירות, על כל דבר שנראה לו חשוב בעניין הקשרים בין ארצות הברית לישראל הצעירה. בממסד האמריקני המרובע, פרקטיקה זו בהחלט לא הייתה מקובלת.

עם תום שתי תקופות הכהונה של הארי טרומן כנשיא, נבחר הגנרל רב-המוניטין דווייט אייזנהאואר לנשיאות ארצות הברית. הוא היה טיפוס של גנרל נוקשה. בימיו התחילה ישראל בבניית הכור הגרעיני בדימונה. הסיוע לבניית הכור הגיע מצרפת. הדבר היה לצנינים בעיני ממשל אייזנהאואר, שניסה למנוע את הקמת הכור כדי לא לאפשר לישראל להפוך ל"מדינה גרעינית". ישראל הייתה חייבת לנקוט שיטות הסוואה למיניהן כדי להתחמק מהלחץ האמריקני שהתמקד בדרישתם לפתוח בפניהם את "דימונה".

ב-1956, בעקבות עסקת הנשק הצ'כית-מצרית, יצאה ישראל למבצע סיני. זאת על מנת להקדים ולסכל את הכנות המצרים לפלוש לישראל, וגם למנוע את פעולת הטרוריסטים הערבים – הפדאיון. צה"ל כבש את כל חצי האי סיני תוך ימים אחדים וטיהר אותו מכוחות אויבים. האמריקנים לא היו מרוצים מכך שישראל פעלה על דעת עצמה וגם שיתפה פעולה במערכה נגד מצרים עם בריטניה וצרפת. הנשיא אייזנהאואר הורה לבן-גוריון לסגת מכל סיני בהקדם. אם לא כן, איים אייזנהאואר, הוא ישלח יחידות צבא אמריקניות לפנות את צה"ל מסיני. בן-גוריון נאלץ להורות לצה"ל לסגת לגבול הבין-לאומי ולהחזיר את חצי האי לידי המצרים. כך היה – והיתר היסטוריה.

על מנת לשמור על הגינות כלפי האמריקנים יש לציין שבשני העשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה, הם סייעו לישראל בשני תחומים עיקריים: סיוע אזרחי שעיקרו היה משלוחים של גרעיני תבואה (חיטה, תירס, סורגום, שעורה ופולי סויה). בתחילה התנהל הסיוע במסגרת מענק אזרחי, ובהמשך בהעמדת אשראי במערכת הבנקאית האמריקנית כדי לממן משלוחי גרעינים בהיקף של מאות אלפי טונות בשנה. סיוע אחר, שלמעשה החל עוד לפני הקמת המדינה, היה מתן אפשרות לארגונים של יהודי ארצות הברית לאסוף תרומות כסף בסכומים ניכרים ולהעביר את רובם לישראל. השלטונות האמריקניים הסכימו לאפשר לתורמים למגביות אלו עבור ישראל לכתוב את סכומי התרומות הללו בסעיפי ההוצאות בעסקיהם. כך סכומי התרומות הללו נוכו מחיובי מס ההכנסה האמריקני. יש לציין שבאמצעות מנגנון פיננסי זה סייעו יהודי ארצות הברית לתקומת מדינת ישראל, לקליטת פליטים יהודים מארצות מצוקה ויהודים עקורים ניצולי שואה מאירופה. על כך צריכה מדינת ישראל להכיר תודה ליהדות האמריקנית לעולמי עד.

שיתוף פעולה בממדים צנועים ותחת מסך סודיות מוחלטת, בין שירותי המודיעין של ישראל וארצות הברית, החל להתנהל עוד במחצית העשור השני לקיומה של מדינת ישראל. עדיין שיתוף פעולה זה לא התבטא בתמיכה פוליטית או ביטחונית של ארצות הברית בישראל, אולם בהחלט ניתן לומר שעם קשרי המודיעין הראשוניים הללו הונחה תשתית לשדרוג היחסים בין שתי המדינות בעתיד. להערכתי, נקודת המפנה בקשרי קהילות המודיעין של שתי המדינות התרחשה באמצע 1956. היה לכך קשר להתפתחויות שחלו בברית המועצות לאחר מות סטאלין. בפברואר 1956 כונסה במוסקבה הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית בברית המועצות. בליל ה-24 בפברואר נשא ניקיטה חרושצ'וב נאום שנמשך ארבע שעות בפני 1400 צירי הוועידה. בנאומו הוקיע חרושצ'וב נמרצות את חטאי ופשעי משטר סטאלין. הייתה זו תקופת ה"מלחמה הקרה" ובמערב עשו מאמצים ניכרים להשיג סטנוגרמה של הנאום, במטרה לנתחו כדי להבין לאן יוביל המנהיג הסובייטי החדש את העימות הגלובאלי עם המערב.

המוסד הישראלי, באמצעות אחת משלוחותיו במזרח אירופה, הצליח להשיג עותק מצולם של נאום חרושצ'וב. הנאום הובא אל בן-גוריון שהנחה את המוסד למסור אישית את העתקו לראש ה-CIA בוושינגטון. האמריקנים ידעו להעריך את ההישג הישראלי ומאז החלו קשרי המודיעין בין שתי המדינות להתפתח, עוד לפני התפתחות קשרים בתחומים אחרים.

התחלה צנועה של שינוי במדיניות הביטחון האמריקנית הגלויה כלפי ישראל החלה להסתמן עם נכונותו של הנשיא קנדי למכור לישראל טילים נגד מטוסים מסוג "הוק". היה זה נשק הגנתי טיפוסי שנועד להגן של שמי ישראל נגד מטוסי "מיג" מתקדמים שהסובייטים סיפקו במספרים משמעותיים למצרים, לסורים, לעיראקים וללובים. ראש הממשלה בעת ההיא הייתה גולדה מאיר. היא נסעה לוושינגטון והצליחה לשכנע את הנשיא קנדי כי בשל אספקת מטוסי קרב-הפצצה סובייטיים לערבים, ישראל נותרה ללא הגנה מפני התקפות אוויר ערביות. כך בדצמבר 1962 הגיעו ראשוני טילי "הוק" לישראל. הייתה זו עסקה ראשונה שתמורתה הסכימה גולדה מאיר להתיר לאמריקנים להיכנס לכור הגרעיני ליד דימונה. צעד זה שהתחולל כשש שנים אחרי חשיפת "נאום חרושצ'וב" מסמן את תחילת היחסים הגלויים בין שתי המדינות.

עליית מדרגה נוספת ביחסי ישראל-ארצות הברית התחוללה בשנת 1965 עם אספקת ראשוני הטנקים האמריקניים מסוג "פאטון" לישראל. הייתה זו התפתחות שחלה בעקבות ביקור ראש הממשלה אשכול ביוני 1965 אצל הנשיא ג'ונסון בארצות הברית. ג'ונסון הזמין את אשכול לביקור פרטי בחוותו בטקסס ושם, על פי ההיסטוריה, נוצרה "כימיה" טובה בין שני האישים. בשל התנגדות מחלקת המדינה לאספקת הטנקים מארצות הברית, סוכם שהפאטונים יסופקו לישראל ממחסני החירום האמריקניים בגרמניה. התשלום עבורם יבוצע מכספי השילומים שממשלת גרמניה התחייבה לשלם לממשלת ישראל. סידור זה אפשר לאמריקנים לטעון בפני הערבים שהם אינם מספקים נשק התקפי לישראל אלא הגרמנים הם אלו שמספקים. למנוע זאת מהגרמנים – לא היה לערבים כל סיכוי. האמת היא כמובן שאספקת הטנקים לישראל נעשתה בהסכמה מוחלטת של האמריקנים. טנקים אלו נטלו חלק בריסוק הצבא המצרי במלחמת ששת הימים.

עד מלחמת ששת הימים, ספקית הנשק העיקרית של ישראל הייתה צרפת. ערב המלחמה הטיל הנשיא הצרפתי אמברגו על אספקת נשק לישראל. הייתה זו שגיאה אסטרטגית-מסחרית ראשונה במעלה של הנשיא דה גול, בדומה לשגיאה ששגו שירותי המודיעין הבריטיים והאמריקניים ב-1948. דה גול חשב שישראל עומדת לנחול תבוסה במלחמה שהלכה והתקרבה. בכך הפסידה צרפת שוק חשוב ביותר לנשק שלה, ואילו ישראל זכתה בגדול בשני תחומים: ראשית, חדרה לתודעת מנהיגי הביטחון של ישראל ההבנה שהמדינה חייבת לפתח תעשייה אווירית וצבאית בישראל. זאת על מנת לנתק כל תלות באספקת נשק מבחוץ ביום פקודה. שנית, ארצות הברית "גילתה" את ישראל. מחסני הנשק האמריקניים האדירים נפתחו בפני מדינת ישראל. צה"ל הפך לצבא מצויד בנשק אמריקני שעלה באיכותו על הנשק הצרפתי ובסופו של דבר גם על הנשק הרוסי שהיה בידי הערבים.

יחסי אשכול עם הנשיא ג'ונסון הלכו והעמיקו. אשכול ביקש לשדרג את איכות מטוסי חיל האוויר הישראלי. הוא יזם וקיבל את הסכמת הנשיא ג'ונסון לספק לישראל מטוסי קרב-הפצצה מסוג ”פאנטום", שהיו באותה העת המתקדמים ביותר מסוגם. בארצות הברית החלו להכין את המטוסים עבור ישראל. אשכול לא הספיק לראות את הפאנטומים נוחתים בישראל. הוא נפטר ב-26 בפברואר 1969 באופן פתאומי מהתקף לב. גולדה מאיר, שהספיקה לכהן בממשלת ישראל כשרת חוץ לפני כן, נבחרה לכהן במקומו, והיא זו שזכתה לראות את ארבעת הפאנטומים הראשונים שנחתו בישראל ב-4 בנובמבר 1969. כיוון שציוד צה"ל, שעוד הלך וגדל בממדים מרשימים בעקבות המלחמה, דרש סכומי עתק, החליט הממשל האמריקני להקצות לישראל סיוע כספי גדול מאוד לרכישת הנשק האמריקני. כיוון שארצות הברית היא מדינה מסודרת היה צורך לעגן סיוע זה בספר החוקים האמריקני. חוק הסיוע לישראל עבר בשני בתי הקונגרס בוושינגטון ברוב גדול – והיתר היסטוריה. במשך חמישה עשורים תרמה ארצות הברית לישראל בנשק ובציוד צבאי יותר מ-100 מיליארד דולרים. תקצר היריעה בחיבור זה מלעסוק בעניין הסיוע הכספי האמריקני לביטחון ישראל. בעיקרם הדברים ידועים ופורסמו באמצעי התקשורת בארצות הברית ובישראל במשך העשורים האחרונים.

מאז התפתחו יחסי ישראל-ארצות הברית לרמה כל כך אינטימית עד שהנשיא ברק אובמה, שלא התפרסם כידיד גדול של ישראל, אמר באחד מנאומיו לאומה, בשנת נשיאותו האחרונה, שאין עוד דוגמה ליחסים הדדיים מוצלחים ועמוקים בין שתי מדינות כדוגמת קשרי ישראל עם ארצות הברית. מגעים ושיתופי פעולה אלו מתנהלים במישורים שונים ובכל הרמות המקצועיות והפוליטיות של שני הממשלים. באלו נכללים, בין היתר, קשרי המוסד עם ה-CIA, קשרי משרד הביטחון הישראלי עם מקבילו האמריקני, שיתופי פעולה ואימונים משותפים של צה"ל עם הצבא האמריקני, קשרי תעשיות הביטחון האמריקניות עם תעשיות הביטחון הישראליות, חילופי ידע בין האקדמיה הישראלית עם זו האמריקנית, יחסי משרד ראש הממשלה עם הבית הלבן (שבתקופת אובמה השתבשו קמעה כפי שכולנו יודעים) ועוד.

על אלו מתווספים קשרי משפחה של מאות אלפי אמריקנים עם קרובי משפחותיהם המתגוררים בישראל ולהפך. עשרות אלפי אקדמאים ישראלים השתתפו ומשתתפים במחקרי פוסט-דוקטורט ו/או שוהים בשנות שבתון אקדמיות בארצות הברית. האקדמיות בארצות הברית שמחות לקבל חוקרים ישראלים בשל רמתם הגבוהה והידע הנרחב שהישראלים מצטיינים בו. יתר על כן, שיתופי פעולה הדוקים מתקיימים מעת לעת בין גורמים דיפלומטיים וכלכליים אמריקניים וישראליים בארצות העולם השלישי. להערכתי, כמו גם להערכתם של אחרים, בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות בארצות הברית, הגם שעוררה מחלוקות רבות שם וכאן, היא חיובית ביותר עבור מדינת ישראל. אין לי ספק שעם זאת מעמדה האסטרטגי של ישראל התחזק.

בפרק הבא, מספר 21 והאחרון בסדרה זו, נעסוק בממד האסטרטגי ה"ווירטואלי" של מדינת ישראל. הכוונה היא לדון בעוצמתה של מדינת ישראל ללא היבט טריטוריאלי-פיזי. דהיינו עוצמה שמתגבשת כתוצאה מרמה מדעית-טכנולוגית גבוהה של האקדמיה והתעשייה בישראל. עוצמה זו מבססת כלכלה ישראלית מצליחה ומושכת אלינו גורמים מדיניים ופרטיים מכל העולם המבקשים לרכוש מאיתנו מוצרים, שירותים וידע שבהם המשק הישראלי מצטיין.