שינויים בסביבה האסטרטגית של ישראל במאה ה-21 (18)

סיפור מהחיים: באפריל 2005 בא ולדימיר פוטין לביקור רשמי בישראל. ממארחיו הוא ביקש שיפגישו אותו עם מינה יודיצקייה ברלינר. הגברת, יהודייה מבוגרת וערירית, נולדה ב-1921, עלתה לישראל ב-1973 והתגוררה בארץ בעת ההיא בדירה שכורה בתנאים קשים. פוטין ויודיצקייה התחבקו, סעדו ביחד ארוחת ערב והעלו זיכרונות משותפים בלבביות רבה. המארחים הישראלים התפלאו ונפעמו לנוכח פגישה לבבית זו שבה התגלה פוטין כאיש רך וסנטימנטלי. התברר כי יודיצקייה הייתה מורתו לגרמנית של ולדימיר בתיכון בסנט פטרבורג, כשעוד היה נער צנום ומופנם בן 15. פוטין הורה לשגרירות הרוסית לרכוש עבור יודיצקייה דירה חדשה במרכז תל אביב. כך אכן נעשה ואותה מורה שהייתה אז כבת 84, זכתה בערוב ימיה לחיות בתנאים משופרים בישראל.

עוד סיפור מהחיים: ב-25 ביוני 2012, בעת ביקור רשמי של הנשיא פוטין בישראל, נערך בנתניה, בסמוך לבית יד לבנים, טקס חנוכה ממלכתי יחיד במינו מחוץ לגבולות רוסיה, בהשתתפות הנשיא פוטין. בטקס שבו נכחו גם הנשיא פרס, שר החוץ ליברמן וראשת עיריית נתניה מרים פיירברג, נחנכה אנדרטה לאומית מרשימה ביותר לזכר ניצחון הצבא האדום על גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. אירוע שהמשמעות הסמלית והרגשית הגלומה בו עולה על כל דמיון.

שינוי מהותי מן הקצה אל הקצה במדיניות הממלכתית הרשמית של הפדרציה הרוסית כלפי מדינת ישראל, מתחולל החל מראשית המאה ה-21. להערכתי, כמו גם להערכת רבים אחרים, שינוי זה הוא הגורם החשוב ביותר בשיפור שחל בעשור האחרון במעמדה האסטרטגי של ישראל.

כדוגמה אופיינית למהפך שחל ביחסי רוסיה-ישראל, אזכיר מאמר שפרסם העיתונאי הבכיר ד"ר רונן ברגמן, ב"ידיעות אחרונות" ב-12 בספטמבר 2017. ברגמן מדווח ממקור זר (לא ישראלי חס וחלילה) על קו טלפון לקשר ישיר שהוקם בין החמ"ל של שדה התעופה "באסל אל אסאד", הנמצא מדרום לעיר הנמל לטקיה במערב סוריה, שממנו פועלים כיום הרוסים, לבין משרדי המטכ"ל של צה"ל בקריה. כך מתקיים קשר ישיר על בסיס כמעט יום-יומי, בין דרגי הביצוע הישראליים והרוסיים, שפועלים בשטח שפעם היה בריבונות סוריה. בהינתן רקע היסטורי מהעבר הקרוב, שבו מטוסים ישראליים ורוסיים ניהלו קרבות אוויר זה עם זה בשמי המזרח התיכון וטייסים רוסים הופלו, הרי שלא ניתן לדבר על הוכחה טובה יותר לקשר ראשוני ולהערכה שרוחשים בצבא הפדרציה הרוסית לצבא הישראלי. צה"ל מצידו נוהג בכבוד בצבא של מדינה שהייתה, עד לא מזמן, מעצמה בקנה מידה עולמי ואויבת מרה של ישראל.

לפדרציה הרוסית של היום קדמה ברית הרפובליקות הסוציאליסטיות הסובייטיות שקרסה ב- 1989. הברית הסובייטית נוסדה במהפכת אוקטובר 1917 שהתחוללה ברוסיה הצארית. דהיינו השנה (2017) מציינים בדיוק מאה שנים למהפכה הקומוניסטית ברוסיה. המשטר הקומוניסטי ברוסיה הלך לעולמו ב-1989, אולם הוא הספיק לגרום נזק בל ישוער הן לרוסיה עצמה והן לארצות שחיו תחת כיבוש סובייטי, במהלך 72 השנים שחלפו מאז מהפכת אוקטובר ועד לקריסת חומת ברלין.

בכ"ט בנובמבר 1947 היו הסובייטים בין הראשונים לתמוך בהחלטת האו"ם על חלוקת שטח המנדט הבריטי בארץ ישראל בין היהודים לערבים. הסובייטים גם מיהרו להכיר במדינת ישראל מיד עם הכרזת עצמאותה בערבו של ה-14 במאי 1948. הסובייטים היו הראשונים שנתנו יד לאספקת נשק ליישוב היהודי בארץ ישראל, הגם שהאו"ם הכריז על אמברגו לאספקת נשק למזרח התיכון. עסקת הנשק הראשונה שישראל הצעירה חתמה עם צ'כוסלובקיה קיבלה אישור ותמיכה מהקרמלין, שבעת ההיא כבר השתלט על מרבית ארצות מזרח אירופה.

מנהיגי המפלגה הקומוניסטית, ששלטה ברוסיה בעת ההיא, ידעו שביישוב היהודי בארץ ישראל שולטות מפלגות סוציאליסטיות. לכן הם חשבו ש"באופן טבעי" ישראל הקטנה והצעירה תבחר להסתפח לגוש המדינות הסוציאליסטיות שבהנהגתם. אכן בהנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל התלבטו קשות באשר למחנה הפוליטי הבין-לאומי שאליו צריכה המדינה היהודית הצעירה להסתפח. בסופו של דבר החליט דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל, שפני ישראל תפנינה מערבה. הדבר היה לצנינים בעיני ההנהגה הסטליניסטית של רוסיה הסובייטית. כיוון שהסובייטים הבינו שעל ישראל הם לא יוכלו לפרוס את המטרייה הסוציאליסטית שלהם, הם החליטו לפנות לכיוון מדינות ערב כדי להשליך שם את יהבם.

מדינות ערב ובראשן מצרים הנאצריסטית שאפו לצאת ל"סיבוב שני", כפי שהם קראו לכך, על מנת לחסל את מדינת ישראל ו"לתקן את העוול" שהנכבה של 1948 הביאה על העולם הערבי. הסובייטים הצטרפו למאמץ הערבי הזה בנכונות רבה. בכך הם רצו לנקום בישראל על מה שבעיניהם נחשב לבגידה. כך, בראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת הם נתנו אור ירוק, גם הפעם לצ'כוסלובקיה, לחתום על הסכם ארוך טווח עם מצרים לאספקת נשק וציוד צבאי מסוגים שונים לצבא המצרי. על ידי כך התכוונו המצרים להכין את צבאם למלחמת חורמה נגד ישראל.

הסובייטים לא הסתפקו בעסקה הצ'כית-מצרית. עם חלוף הזמן הם חימשו גם את צבאות סוריה, עיראק ולוב בהיקפי עסקאות של עשרות מיליארדי דולרים. מדינת ישראל מצאה עצמה מוקפת בצבאות ערביים מצוידים בכל סוגי כלי המלחמה מתוצרת רוסיה הסובייטית. אולם בנוסף לאספקת הציוד הצבאי, הרוסים גם שלחו למדינות ערב המקיפות את ישראל עשרות אלפי קציני צבא מקצועיים ויועצים אחרים למיניהם, כדי שידריכו את הצבאות הערביים בשימוש בנשק, ויותר מאוחר אף ישתתפו בלחימה ממש נגד צה"ל, ויסייעו לערבים להביס את ישראל.

אחרי הניצחון הישראלי המדהים במלחמת ששת הימים ניתקו הסובייטים את קשריהם הדיפלומטיים עם ישראל. הם גם דרבנו את יתר מדינות ברית ורשה לנתק את קשריהם עם ישראל. עם זאת הגבירו הסובייטים את מכירות הנשק למדינות ערב, ונרתמו בעשרות אלפיהם לסייע בשיקום הצבאות הערביים ולהכינם למלחמה הבאה נגד מדינת ישראל. בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור הסובייטים אף אימנו טרוריסטים ותמכו ברשתות טרור פלסטיניות שניהלו מלחמת טרור נגד ישראל.

הסובייטים רצו להאמין שהם ינגנו כינור ראשון בהבסת ישראל. הם קיוו לזכות בדריסת רגל גדולה בעולם הערבי אחרי הבסת ישראל, וכתוצאה מכך יהפכו את המזרח התיכון לאזור השפעה סובייטי, ממש כפי שהם עשו במזרח אירופה בסוף שנות ה-40 של המאה הקודמת. הדעת נותנת שהמוטיבציה העיקרית של הסובייטים הייתה להשתלט על מקורות הנפט של המזרח התיכון ובכך להדק את אצבעותיהם סביב גרונה של מערב אירופה.

הסובייטים השתתפו באופן פעיל במלחמת ההתשה שפרצה אחרי מלחמת ששת הימים סביב תעלת סואץ בין ישראל למצרים. הם אף הפעילו מטוסי מיג מאוישים בטייסים רוסים להילחם בקרבות אוויר נגד טייסי צה"ל. כאשר ביולי 1970 הופלו מעל תעלת סואץ חמישה מטוסי קרב שהוטסו על ידי טייסים רוסים, הגיעה מלחמת ההתשה לקיצה. משם הגלגל המשיך להתגלגל בהתמדה לקראת מלחמת יום כיפור. במלחמה זו המצרים והסורים תקפו באותו היום ובאותה השעה את כוחות צה"ל ברמת הגולן ולאורך תעלת סואץ. הרוסים היו שותפים פעילים בהתקפה זו. אולם מהר מאוד התהפך הגלגל והתוקפים ספגו מפלה מוחצת שהרסה את המוניטין של הנשק ושל "היועצים" הסובייטיים במזרח התיכון.

כתוצאה מתבוסת הנשק ותורת הלחימה הסובייטית במלחמת יום כיפור, המשיך מעמדם של הסובייטים בכל המזרח התיכון להתערער. לאחר מותו של נשיא מצרים נאצר ב-1970, התמנה סגנו אנואר סאדאת לנשיא. סאדאת המשיך להתרחק מהרוסים לאחר התבוסה במלחמת ההתשה. בתבונתו הרבה קלט סאדאת שהסובייטים לא יושיעו את מצרים. הוא הבין את מה שבן-גוריון הבין יותר מ-20 שנים לפניו. אחרי מלחמת יום כיפור סאדאת סילק סופית את הסובייטים ממצרים ועבר "בגדול" למחנה האמריקני. אם כך מסתבר שהייתה זו ישראל שסייעה למהפך הפוליטי ביחסי החוץ של מצרים להתחולל. אפשר לומר בביטחון שישראל סייעה לארה"ב לדחוק את רגלי היריבים הסובייטים מהמזרח התיכון, ולהפוך את צבא מצרים ללקוח של תעשיית הנשק והציוד הצבאי של ארה"ב במקום זו של הסובייטים.

התבוסה וחיסול המעמד הסובייטי במצרים היו אחדים מהגורמים שדחפו את רוסיה הסובייטית במורד הפוליטי-אסטרטגי. נדרשו עוד כ-15 שנים של הידרדרות עד לקריסת חומת ברלין. גלי ההדף הפוליטי שנוצרו עם קריסת החומה הגיעו למוסקבה והביאו עימם את התמוטטות הסוציאליזם הסובייטי. הגם שכך, במשך כ-70 שנה הביא משטר רע זה להרס החברה והכלכלה ברוסיה ובמדינות שנכבשו על ידה אחרי מלחמת העולם השנייה. הפרופסור האמריקני-יפני למדע המדינה פרנסיס פוקויאמה הכריז בהתלהבות אחרי קריסת ברית המועצות שהנה אנו עדים ל"קץ ההיסטוריה". פוקויאמה נתפס להתלהבות מוגזמת כתוצאה מהתפרקות ברית המועצות וקריסת הסוציאליזם הדוגמטי. האמת היא שההיסטוריה נמשכת, אבל בלי הסוציאליזם המנוון ועם עלייה דרמטית במעמדה הבין-לאומי של ישראל.

באמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת התחולל בברית המועצות משבר כלכלי שהיה מלווה בבצורת ובמחסור במזון לאדם ולחיות המשק. החקלאות והתעשייה הסובייטיות לא היו מסוגלות לסייע בפתרון הבעיות הכלכליות שנוצרו, זאת מכיוון שנתח גדול מאוד מהתעשייה הסובייטית הוקדש לייצור כלי נשק ואמצעי לחימה. מפעלים כאלו בולעים כסף וחומרי גלם ללא תרומה אמיתית למשק המדינה, מה גם שמרבית מדינות ערב קיבלו את הנשק במסגרת אשראי רב-שנתי. בסופו של דבר ברית המועצות גם ייצרה מוצרים לא מתאימים לכלכלת שוק מודרנית, וגם שיווקה אותם לאלו שבעצם לא באמת נזקקו להם. דהיינו ברית המועצות לא קיבלה את מלוא התשלומים עבור ה"סחורה" שהיא שיווקה לערבים וגם "סולקה מהעיר".

במרס 1985 הלך לעולמו המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות. במקומו נבחר על ידי מנגנון המפלגה הקומוניסטית החבר הוותיק מיכאיל גורבצ'וב. בשלהי שנות ה-80 של המאה הקודמת הפך גורבצ'וב לאיש החזק בברית המועצות. יש לזכור שבעת ההיא המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית היה מעין דיקטטור – ש"על פיו יישק דבר". גורבצ'ב קלט את ה"צייט גייסט" – רוח התקופה. הוא הבין שחלף עידן הקומוניזם הדוגמטי ויש הכרח לשנות מדיניות כדי לשרוד ולשפר את חייהם של האזרחים.

גורבצ'וב יזם שינויי מדיניות בתחומים אחדים. הראשון שבהם נקרא "גלסנוסט", דהיינו שינוי רדיקלי במדיניות הפנים. מתן חופש לעיתונות, לאזרחים וכיוצא באלו. עם הגלסנוסט באה לאוויר העולם גם ה"פרסטרויקה". דהיינו ארגון הכלכלה מחדש והפיכתה מכלכלה מתוכננת לכלכלה חופשית ופתוחה. השינויים הללו הלכו והתגברו בניצוחו של המזכ"ל גורבצ'וב עד מרס 1990, המועד שבו התמנה גורבצ'וב לנשיא ברית המועצות.

ראש הממשלה דאז יצחק שמיר, בחושיו הפוליטיים החדים, הבחין בשינוי שהתחולל בברית המועצות. בשנת 1988, בשיא תקופת כהונתו של גורבצ'וב כמזכ"ל המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות, שלח שמיר קבוצת ישראלים קטנה, בראשות השגריר אריה לוין למוסקבה. בקבוצה זו נכלל גם יעקב קדמי (יאשה קזקוב) שמונה לעמוד בראש ארגון נתיב. תפקידם היה לגשש אצל ההנהגה הסובייטית אחר אפשרות לחדש את היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות, יחסים שנותקו ב-1967. יעקב קדמי, כראש ארגון נתיב טיפל ב"צניעות" בקשר של מדינת ישראל עם יהדות ברית המועצות. בהתחלה שהתה המשלחת הישראלית הקטנה אצל שגרירות הולנד במוסקבה. אך עד מהרה התרצו השלטונות הסובייטיים והתירו למשלחת הישראלית לשוב לפעול מבניין שגרירות ישראל שעמדה בשיממונה כ-20 שנים. היחסים הפוליטיים עם ברית המועצות המשיכו להשתפר בד בבד עם הידרדרות המצב הכלכלי והפוליטי שם.

בראשית אוקטובר 1991, כשלוש שנים אחרי שהמשלחת הישראלית הקטנה הגיעה למוסקבה, חודשו היחסים הדיפלומטיים הפורמליים בין ברית המועצות לישראל. השגריר אריה לוין קיבל מעמד רשמי, והשגריר הרוסי אלכסנדר בובין הגיש את כתב אמנתו לנשיא מדינת ישראל ופתח את שגרירות ברית המועצות בתל אביב. כחודשיים לאחר מכן נפלה חומת ברלין ועל חורבות המשטר הסובייטי הוקמו 16 מדינות, הגדולה שבהן הייתה הפדרציה הרוסית. כך הפך אלכסנדר בובין לשגריר הראשון של רוסיה בישראל, ואילו אריה לוין הפך לשגריר הראשון של ישראל ברוסיה.

מיד עם קריסת המשטר הסובייטי, בסיוע כלכלי של האמריקנים (הערבויות) ובעידוד ממשלת ישראל ונציגיה ברוסיה, החל זרם של יהודים (אחד מכל ארבעה לא היה יהודי על פי ההלכה) להגר מרוסיה לישראל. כל זה קרה בידיעת ממשלת הפדרציה הרוסית, בניגוד לסירוב המוחלט של השלטון הסובייטי הקודם לאפשר יציאת יהודים מברית המועצות. תוך שנים אחדות צמח בישראל מיעוט גדול של יוצאי רוסיה, וכיום הם מהווים כ-20% מהתושבים בישראל שאינם ערבים, כמו כן הם גם הפזורה הגדולה ביותר של דוברי רוסית בין המדינות שמחוץ לשטחי ברית המועצות לשעבר.

פחות משנה אחרי חידוש היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לרוסיה, כתוצאה מניצחון מפלגת העבודה בראשות רבין בבחירות, התחלפה הממשלה בישראל. אחד הדברים הראשונים שעשה רבין מיד כראש ממשלה, היה להחליף את השגריר אריה לוין שסיים קדנציה בת ארבע שנים במוסקבה ולשלוח במקומו את חיים בר לב. בר לב, שהיה בעל מעמד אישי בכיר מאוד, התקבל בכבוד רב ברוסיה. הרוסים זכרו את היותו רמטכ"ל מלחמת ההתשה שבמהלכה הם ספגו מפלה מצה"ל. מעמדו של בר לב נקבע גם בשל היותו מזכ"ל מפלגת השלטון ושר בכיר בממשלה לפני שהתמנה לשגריר ברוסיה. תפקיד שעל פי הפרוטוקול הדיפלומטי הינו זוטר לעומת מזכ"ל מפלגת שלטון, רמטכ"ל ושר בממשלה. התברר שהיה זה מינוי מוצלח ביותר של ממשלת רבין. כהונתו של בר לב במוסקבה הייתה תקופת שיא בחימום היחסים בין שתי המדינות. לדאבון לב בר לב חלה במחלה קשה ונפטר במאי 1994, כשנתיים ורבע אחרי מינויו לשגריר ישראל במוסקבה. הגם שכך, חימום היחסים בין שתי המדינות נמשך ובייחוד תפקודו של יעקב קדמי בקשר עם יהודי רוסיה והעלאתם לישראל. קדמי כיהן כראש ארגון נתיב במשך שבע שנים ולאחר מכן שב ארצה עטור הישגים ושבחים.

השינוי ביחסה של רוסיה לישראל מתבטא כיום בתחומים רבים. למשל, אזרחי רוסיה שעלו לישראל הורשו להמשיך להחזיק באזרחותם הרוסית. קודם לכן העוזבים את רוסיה היו חייבים לוותר על אזרחותם הרוסית. למחווה זו יש כיום חשיבות רבה, כיוון שעולים אלו ובני משפחותיהם שנולדו בישראל יכולים לנוע בחופשיות בין שתי המדינות ולקיים ביניהן קשרים בתחומי כלכלה, מסחר, אקדמיה ועוד. כיוון שהפדרציה הרוסית ירשה את מקומה של רוסיה הסובייטית בעצרת האו"ם ובמועצת הביטחון, הרוסים השתתפו באופן פעיל בביטול החלטת האו"ם משנת 1975 שהשוותה את הציונות עם גזענות. ניתן לומר כי מצבה של ישראל באו"ם נעשה נוח יותר בשל הידידות המחודשת עם ה"רוסים החדשים".

בשלהי המאה ה-20 התהדקו היחסים עם רוסיה גם בתחומי ביטחון מסוימים. בעת המלחמה בצ'צ'ניה אפילו נוצר קשר עם מנגנון ביטחון הפנים הרוסי שביקש להסתייע בניסיון הישראלי במלחמה נגד טרור של אסלאם רדיקלי. בהמשך נוצרו קשרים בין התעשיות הביטחוניות של שתי הארצות, וישראל אף החלה למכור לצבא הרוסי סוגים מסוימים של מערכות צבאיות מתקדמות שלא נמצאו ברשותם קודם לכן. למדתי מידידי יעקב קדמי, אשר מכיר אישית את נשיא רוסיה פוטין, שהנשיא הרוסי מעריך מאוד את הישראלים, וכי לפני שנים אחדות הוא העביר החלטה רשמית בקרב המנהיגות הצבאית ברוסיה, שהם לא יילחמו עוד נגד ישראל ובמקום זה הם ישתדלו לשתף עימה פעולה היכן שניתן וצריך.

בשבע השנים האחרונות, מאז פרוץ האביב הערבי, הלך והתהדק שיתוף הפעולה הרוסי-ישראלי מול פעילות שני הצדדים בסוריה. ועדה משותפת של שני הצבאות נפגשת לעיתים מזומנות, פעם בתל אביב ופעם במוסקבה, ל"החלפת דעות ורעיונות" על מה שיש לעשות בסוריה. נחתמו חוזים חשובים מאוד בין שתי הממשלות. למשל הסכם בין משרדי החקלאות הרוסי והישראלי בעניין שדרוג משק החלב הרוסי בסיוע ידע ישראלי, ושדרוג חקלאות השלחין (השקיה מלאכותית) בפדרציה הרוסית, על פי שיטות השקיה ישראליות מהמתקדמות ביותר בעולם.

נכון הוא שהרוסים מוכרים נשק לאויבי ישראל. נכון שהרוסים מעורבים חלקית בפרויקט הגרעין באיראן. אולם גם נכון שישראל מוכרת נשק ליריבים של רוסיה. לכל מדינה יש את יחסי החוץ והאינטרסים הכלכליים שלה. אולם לעומת העבר, כיום יחסים אלו "שקופים" ובדרך כלל גלויים למערכות הביטחון בשתי המדינות. הגם שכך, אין לי כל ספק שלא יימצא מתנגד להנחותיי במאמר זה, שאכן חל שינוי קיצוני ביחסי רוסיה-ישראל, שינוי שהביא לתמורה דרמתית במעמדה האסטרטגי של ישראל לא רק במזרח התיכון אלא גם בעולם בכלל.