מותו של מאזן האימה

מאזן האימה נוצר בזמן העימות בין שתי מעצמות-העל, ארה"ב ובריה"מ, במהלך המלחמה הקרה ביניהן, עת הפכו שתי המעצמות למדינות גרעין המאיימות זו על זו. במשוואה זו היה החלק המרכזי שהביא לרגיעה העולמית מבוסס על המושג "מאזן תחילה", ואחר כך אימה. היות ושתי המעצמות הגדולות היו שקולות ומודעות זו לעוצמתה של זו יחסית ליתר העולם, ברור היה כי העיסוק בהשמדה ההדדית איננו רלוונטי בעקבות מקדם האיזון שבין השתיים.

כל עוד נשמר האיזון נשמרה גם ההרתעה שבין שתי המעצמות ופחת החשש ממלחמת עולם. בזמנו של הנשיא רייגן הופר המאזן, והמצב שנוצר הביא להתפרקות מרצון של בריה"מ, שכן משוואת מאזן האימה כבר לא הייתה מאוזנת, ולתקופת מה נפלטה בריה"מ ממעמדה הבכיר במנהיגות העולמית, ורק ארה"ב נותרה כמעצמת-העל המסוגלת להרתיע את שאר העולם.

הנשיא פוטין, בעיקר בקדנציה השנייה שלו, חתר בהתמדה להחזיר את רוסיה למעמד מעצמת-העל השנייה, וזאת מתוך מגמה להשיב מחדש את המושג מאזן האימה.

המעצמות האחרות, בריטניה וצרפת, הכירו באובדן כוחן, ובעצם ויתרו על מעמדן כמעצמות-על והפכו במקרה הטוב למעצמות אזוריות. לפיכך, היו במדינות אלו מגמות שונות: בעוד בריטניה נסמכה על קשריה עם ארה"ב והפכה למעין מדינת לוויין, ניסתה צרפת בגלגוליה השונים, בעיקר תחת מנהיגותו של דה גול, להשתלב בפוליטיקה הכלל-עולמית, תוך פזילה לארצות דוברות הצרפתית שנחשבו לאזורי המעורבות של צרפת.

צרפת הייתה הראשונה שעמדה להעניק מעמד גרעיני למדינה המזוהה עם ציר הרשע. הפצצת הכור האטומי בעיראק (אוסיראק) היוותה איום משמעותי על שלום העולם. לא עוד מאזן אימה כי אם תמיכה במדינה שאינה שותפה לאיזון העולמי אלא לקואליציה אחרת של מדינות אלימות המקיימות יחסים קרובים ביניהן כמו וייטנאם של אותם ימים, איראן, סוריה, צפון קוריאה, קובה ומאוחר יותר ונצואלה ומדינות סוררות אחרות בדרום אמריקה. השמדתו של הכור האטומי בעיראק עצרה, ולו לזמן מה, את מרוץ החימוש הגרעיני בקרב מדינות שאינן מעצמות ושאין ביניהן יחסי אימה הדדיים. לעומת זאת בין הודו לבין פקיסטן התפתח לאט לאט מאזן אימה הדדי, כאשר כל צד חרד מהפיתוח הגרעיני של הצד השני. מדובר במדינת ענק לצד היבשת ההודית, ובפקיסטן בעלת הממדים המשמעותיים ביותר העומדת מולה.

פקיסטן, מתוך ראייה דתית מחד גיסא, ואסטרטגית מאידך גיסא, ידעה כי היא מתמודדת עם מדינה של למעלה ממיליארד נפש, ופעלה להגדיל את קואליציית הגרעין שלה. היא נחשבת בעיני רבות ממדינות העולם כמי שסייעה בפיתוח תעשיית הגרעין של איראן.

לאור חולשתה של ארה"ב – אשר בשלב מסוים מילאה את תפקיד השוטר העולמי וברצון ויתרה עליו – נותר העולם בלתי מפוקח לחלוטין. לאור נסיבות אלו החלו מדינות שונות לנסות ולפתח סוגים שונים של נשק להשמדה המונית. סוריה פיתחה בעיקר נשק כימי, ואיראן פיתחה תעשיית גרעין מפותחת, כאשר היא נסמכת בין היתר על שותפות עם צפון קוריאה, אשר זה שנים האמינה כי רק הפיכתה למעצמה גרעינית תעניק לה תעודת ביטוח עולמית אשר תרתיע את העולם מלהתעסק עימה.

הפילוסופיה של מדינות הגרעין הפוטנציאליות הקטנות לא הייתה להגיע לחלק האיזוני של משוואת מאזן האימה, אלא בעיקר לאימה שהיא תטיל על הסובבים אותה. היתרון של מדינה מטורפת שעתיד אזרחיה אינו מדאיג אותה, ושמאפשר לה לסחוט ככל העולה על רוחה – הפך למדיניות שעבורה הוכיחה את עצמה. צפון קוריאה הגיעה להסכמים עם ארה"ב תוך התחייבויות קודמות לחדול מתוכניותיה הגרעיניות. אבל צפון קוריאה לא חשבה אפילו לרגע לקיים התחייבויות אלו, ותחת מעטה החולשה שהציף את ארה"ב בתקופתם של קרטר וקלינטון, יכלו שתי מדינות ציר הרשע לטפח את יכולות הגרעין שלהן מבלי לחשוש.

אירופה אשר החלה להכיר בחולשתה ביקשה להרוויח זמן, מתוך תקווה כי בחסות הזמן יתפוגגו האיומים, והעולם ישוב להיות אותו עולם שקט של שותפויות כלכליות ורווחה כלכלית. מדינות אירופה העייפות ממלחמות העולם הראשונה והשנייה – הפכו לפציפיסטיות יותר, הן קידשו את ערך השלום תוך שהן משלות עצמן שהן ורק הן יכולות להכתיב לעולם את התנהגותו.

מבחינת אירופה, העובדה כי ארה"ב איבדה מכוחה כמעצמה יחידה, הייתה בשורה שכיום למעשה כלל לא קיים כוח עולמי שיכול לאיים על שום מדינה בעולם, ובנוסף על כך אירופה התעלמה לחלוטין מההתעצמות הגדולה של רוסיה ומהפיכתה של סין לא רק למעצמה כלכלית אלא גם לבעלת עוצמות צבאיות של מעצמה של ממש.

אירופה התפרקה לגמרי מיכולותיה הצבאיות, נסמכה על מערכי הגנה של ארה"ב והתבצרה סביב היותה איחוד כלכלי חזק שוחר שלום ובעל השפעה עולמית. רוסיה חזרה למלא תפקיד פעיל בעולם, והחזירה לעצמה את מעמד המעצמה השנייה בעולם, תוך שאינה בוחלת במעורבות צבאית באזורים שונים בעולם. לאט לאט נטרלה רוסיה את מעמדה של ארה"ב תוך שהיא מערערת על יכולתה של אהה"ב להגן על ידידותיה, לשמור על כוח הרתעתה, ולהגן על זכויותיה שלה.

בשמונה שנות שלטונו של הנשיא אובמה הפכה ארה"ב למדינה שאפשר לחבוט בה ושאי אפשר לסמוך על אמירותיה. הקווים האדומים שנקבעו בסוריה, כולל השימוש בנשק כימי, נבלמו על ידי רוסיה. רוסיה חדרה פיזית למרחבים שהיו עד כה תחת השפעה אמריקנית בלעדית, הקימה מערך צבאי, הענישה את טורקיה כאשר היא פגעה בריבונותה, והפילה שניים ממטוסיה. רוסיה החלה מאיימת על ארה"ב שעליה לפעול בדרך זו או אחרת, כפי שמעולם לא עשתה קודם לכן, אפילו לא בזמן המשבר בקובה ב-1962.

מאז שחזרה למעמדה, לא היססה רוסיה להשתמש בכוח מול מדינות ידידות לארה"ב שהיו במשא ומתן להצטרף לנאט"ו, היא איימה על מדינות מזרח אירופה בעודף קשרים עם ארה"ב, תקפה את גאורגיה, פעלה באוסטיה, ופלשה לאוקראינה תוך כדי סיפוח חצי האי קרים, וארה"ב לא העזה להגיב, אפילו לא באיומים. בכל סכסוך בין-לאומי העניקה רוסיה חסות לצד זה או אחר, כאשר היא רואה אך ורק את האינטרס שלה, ומבלי לחשוש מתגובה כלשהי כפי שאכן קרה על ידי חוסר תגובה מוחלטת של ארה"ב.

כיום יכולה מדינה קטנה וכמעט פושטת רגל, שהרעב מאיים על תושביה, להתריס כנגד ארה"ב ולאיים עליה, תוך שהיא שולחת טילים מעל מדינות ידידות – מעשה מלחמתי המצדיק תגובה, וכל זאת משום שהאימה משמשת אותה במלחמתה זו. ארה"ב עומדת כמו לפני גור כלבים מפוחד ונובח, ואינה מצליחה להגיב, לא רק על איום עקיף אלא גם על איום ישיר על אזורים אמריקנים כמו בשלב הראשון בגואם ובהמשך בארה"ב עצמה.

העולם, המפוחד היום ממלחמה, אינו שואף להגיע למאזן אימה כשכל יכולת המאזן נעלמה. לעומת זאת היום מדינות העולם ניתנות לסחיטה ולאיומים ללא חשש כלשהו. איראן מאיימת על ארה"ב באיום פיזי וגרעיני, ארה"ב מתבקשת על ידי ידידותיה שלא להגיב לקריאות מלחמה והשמדה נגדה, לא על ידי צפון קוריאה ולא על ידי איראן, ארה"ב גם נקראת על ידי ידידותיה שלא לתקוף את איראן על פעולות הטרור שלה, וחימוש צדדים לוחמים ברחבי העולם בתימן, בסודן, בלבנון, בסוריה, בעזה ובמקומות שונים בעולם.

האווירה הצ'מברלינית של ערב מלחמת העולם השנייה חוזרת להכתיב את המהלכים בקריאה לשמור על שלומו הרגיש של העולם, ולהימנע מזעזועים שעשויים להביא לפיצוץ עולמי. העולם חייב להבין כי כניעה לטרור ואיום במלחמה – אינם מהווים תשובה כלשהי לרצון לחיים שלווים בעתיד. זאת ועוד, ארה"ב הגיבה בחומרה לאמירות כי רוסיה התערבה בתהליכי הבחירות של ארה"ב. זוהי אולי תגובה נכונה אך לא משמעותית.

ארה"ב אינה מזועזעת מהעובדה שרוסיה ובנות חסותה מאיימות עליה, קוראות לה לסדר, ומתייחסות אליה כאל האחרונה שבמעצמות, ועל כך קיימת דממה מוחלטת באמצעי התקשורת ובדעת הקהל האמריקנית, שאינה מודעת לכרסום במעמדה של ארה"ב ברחבי העולם.

זוהי שעת מבחן אמיתית לקביעת סדר היום העולמי ולקביעת השחקנים שינהלו אותו בעתיד הקרוב. האם יקום כוח אסלאמי מגובה בגרעין, אשר יתמודד על מעמדו כמעצמה רביעית לצד רוסיה, ארה"ב וסין? האם ציר הרשע יחבור לאימפריה האסלאמית החדשה? האם אמריקה תשמור על מעמדה הבכיר בקרב המדינות ותשליט סדר אמיתי וצודק בעולם החדש?

כל השאלות האלה מונחות היום על שולחנן של מדינות העולם והן חייבות לעצמן את התשובה: באיזה עולם אנו רוצים לחיות בעתיד הקרוב?

יתירה מזאת, בעקבות "שיבוצי הפאזל" החדשים של הכוחות המתמודדים על הנהגת העולם במאה ה-21, קיים תהליך כלל-עולמי של מבחנים שבהם מדינות שונות מעמידות בניסיון את המעצמות הישנות והחדשות, כאשר הן מציבות יותר ויותר אתגרים ובודקות עד כמה הן יכולות להציב אתגרים אלו בפני המדינות הקיימות. הניסיון הטורקי שהוצב בפני רוסיה והפלת שניים ממטוסיה, נענה באלימות אשר הובילה את טורקיה להבין כי אין היא יכולה או רוצה להימצא בהתמודדות מול רוסיה. טורקיה יישרה קו לאורך כל הדרך, תוך קבלת העוצמה הרוסית כנתון שהיא חייבת להתחשב בו. לעומת זאת טורקיה העיזה רק לאחרונה להטיל הסגר על שגרירות ארה"ב תוך איום סמוי בדרישתה להסגרת "הבוגדים הטורקים" המסתתרים בארה"ב.

איראן, גם לאחר חתימת ההסכם להסרת הסנקציות, העמידה את ארה"ב בניסיון, כאשר שבתה ספינה אמריקנית והשפילה את מלחיה אל מול העולם כולו בתקופת נשיאותו של אובמה מבלי שארה"ב הגיבה בדרך כלשהי על אלימות זו.

רוסיה, כאמור, אתגרה את ארה"ב בפעילותה המלחמתית בכמה מדינות ידידות של ארה"ב ובמעורבות מסיבית בדרום אמריקה, מבלי שנתקלה בתגובה כלשהי מצידה של ארה"ב. לעומת זאת ניסיון של מדינות מזרח אירופה להצטייד בטילים נגד מטוסים נתקל בתגובה זועמת, שהביאה להתקפלות המערב כולל ארה"ב – בכל נושא התחמשותן של המדינות הבלטיות ומדינות מזרח אירופה.

ומעל לכול, צפון קוריאה אינה חוששת כלל לאתגר את ארה"ב. למעשה, התנהגותה של צפון קוריאה אינה רק מביכה כלפי ארה"ב, אלא מעמידה את מעצמת-העל הגדולה בעולם בפני ההכרח להשיב בכנות האם היא עדיין המעצמה הראשונה, או שמא הנסיגה הזוחלת שהתחילה כבר לפני שנים הגיעה לנקודת האל-חזור.

בשנים האחרונות הוצבו בפני המערב אתגרים רבים, הן על ידי איראן הן על ידי רוסיה, ואפילו מדינות בבלקן אתגרו את ארה"ב שלא לדבר על סוריה, תימן, וסומליה. התנהגותה של ארה"ב ברוב המקרים לא שידרה עוצמה או החלטיות, אלא שידרה יותר ליריבותיה כמו גם לידידותיה, שאולי אין להן ממי לחשוש ועל מי לסמוך.

באווירה זו מציבה היום צפון קוריאה אתגר בוטה וחסר פשרות. היא מאיימת קבל עם ועולם בנשק גרעיני, היא מתגרה בשכנותיה, ידידותיה של ארה"ב. היא שולחת איום על גואם, שטח ריבוני של ארה"ב, וטרם נענתה בעוצמה המתחייבת ממדינת-על האמורה לשמש כשריף העולמי. לא רק צפון קוריאה מצפה לראות כיצד תגיב ארה"ב, אלא גם ידידותיה ברחבי העולם ניצבות כעת בפני רגע האמת – האם ארה"ב היא נמר אמיתי או נמר של נייר?

בשלב מסוים תיאלץ להינתן תשובה שתאפשר לדעת האם ארה"ב אכן מובילה את העוצמה של העולם החופשי? האם צריכים לחשוש אלו שרוצים להפר את הסדר העולמי, את שלום הציבור, ולזרוע אימה באיום הנשק להשמדה המונית? האם עדיין יכול העולם לסמוך על ארה"ב שתהווה זרוע מאיימת, שומרת ומגוננת, או שעל מדינות העולם לחפש לעצמן בני ברית חדשים ומגננות חדשות, וחסל סדר העולם הישן בפני המציאות העכשווית?

הקריאות להיזהר מלהרגיז מדינת טרור כמו צפון קוריאה מציבות שאלה אמיתית וקשה בפני מקבלי ההחלטות של המעצמה הגדולה ובפני בנות בריתה, כמו גם בפני שותפותיה הגלויות והנסתרות של צפון קוריאה, שאף הן מחכות ללמוד מהתגובה הצפויה למה עליהן לחכות בשעת מבחן אמיתית כשאיום ממשי מוצב מול המעצמה הגדולה. האם שעון החול הולך ואוזל ולבסוף יהיה על אמריקה לתת תשובה נחרצת, או שמא נסתם הגולל על מאזן האימה ונקבע מותו?