שינויים בסביבה האסטרטגית של ישראל במאה ה-21 (9)

יוון וקפריסין – אינטרסים משותפים
דגל יוון
commons.wikimedia.org

בשלושת הפרקים הקודמים בסדרה זו עסקנו בחמש מדינות אפריקאיות פריפריאליות למדינת ישראל: לוב, סודאן ודרום סודאן, אתיופיה ואריתריאה. לפני שנעבור לעסוק במדינות אסיה הפריפריאליות: טורקיה, עיראק (מה שנשאר ממנה), איראן וסעודיה, נקדיש פרק לשתי מדינות אירופיות: יוון וקפריסין. במאה ה-21 חלו התפתחויות חשובות ביחסי ישראל עם שתי המדינות הללו. לכך מוקדש הפרק התשיעי שלהלן.

משרד הפנים הישראלי, בלחץ המפלגות הדתיות, לא מאפשר לרשום כנשואים זוגות שלא נישאו בישראל באמצעות הרבנות האורתודוקסית. אולם על פי החוק משרד הפנים חייב לרשום כנשואים זוגות שהגיעו לישראל מחו"ל, אפילו אם לא נישאו זה לזו בחתונה יהודית כשרה למהדרין. בישראל חיים אלפי זוגות שהיו מנועים מלהינשא ברבנות בשל סיבות הלכתיות (כהן וגרושה למשל) או שסירבו להינשא ברבנות האורתודוקסית על פי דת משה וישראל בשל סיבות אישיות או אידאולוגיות.

הפתרון שנמצא לזוגות אלה, עוד מראשית ימי המדינה, היה "נישואי קפריסין". באי השכן, כ-45 דקות טיסה מישראל, קיים מנגנון של נישואין אזרחיים. כל החפץ להינשא יכול לגשת לבית העירייה של בירת האי, לשלם דמי אגרה, לקיים טקס קצר ולזכות בתעודת נישואין, ומשרד הפנים בארץ, כאמור, חייב לרשום את בני הזוג כנשואים. הרי לנו פתרון אלגנטי לעקוף את הרבנים ולקיים "יחסים חופולוגיים" בין קפריסין לישראל, וכך אכן מתרחש זה עשרות שנים.

ליחסים אלה בין ישראל וקפריסין מתווספים תיירים רבים ועסקים בילטראליים בהיקף של כמיליארד דולר לשנה. הקפריסאים משתפים פעולה ברצון עם ישראל, וישראלים המגיעים לקפריסין זוכים ליחס בהחלט מסביר פנים ולבבי. שגרירות ישראלית פועלת בניקוסיה ושגרירות קפריסאית פועלת בתל אביב. טיסות יומיות יוצאות מישראל לקפריסין ובחזרה. הנוסעים הם בעיקר צעירים ישראלים שמצליחים לתפוס חופשות במחירים טובים בהשוואה למחירי החופשות בישראל.

קפריסין היא אי בצפון מזרח הים התיכון ששטחו כ-9,000 קמ"ר. מתגוררים בו כמיליון ורבע תושבים. לאורך ההיסטוריה שלטו בו כובשים רבים. לפני כ-3,500 שנים כבשו היוונים את האי והביאו עמם תרבות ושפה הלניסטיות, ואלה התרבות והשפה הנפוצות ביותר באי גם כיום. אחרי היוונים שלטו באי רומאים, ביזנטים, צלבנים, איטלקים, עד שבשנת 1571 כבשו את האי העותומנים. הם שלטו בו כ-300 שנים.

ב-1878, בשל היחלשותה של האימפריה העותומנית, העבירו הטורקים את האי, ללא מלחמה, לשליטת בריטניה. הבריטים השתמשו בקפריסין כאבן הפינה המזרחית בהקמת מערך אסטרטגי לשליטה בים התיכון ולהגנה על הנתיב לתעלת סואץ. אבן הפינה המערבית למערך זה הייתה המושבה הבריטית בגיברלטר. בשנת 1945 הפכה בריטניה את קפריסין לשטח בריטי רשמי. עד היום, למרות תהפוכות הזמן, שלושה אתרים מתוחמים באי קפריסין מהווים טריטוריה בריטית (בדומה לגיברלטר) לכל דבר ועניין.

בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת החלו היוונים תושבי האי להתקומם נגד השלטון הבריטי. היו אלה ימי המלחמה הקרה וניסיונות החדירה של הסובייטים אל מעבר למסך הברזל. תנועת מחתרת אלימה החלה לפעול ולפגוע בבריטים. תנועת השחרור שנקראה "איאוקה" הונהגה בידי שניים: הארכיבישוף מקריוס, שהיה המנהיג הרוחני ואחר כך הפך לנשיא הראשון של קפריסין העצמאית; והגנרל היווני גריוואס, המנהיג הצבאי של המחתרת, שאף הטיף ל"אנוסיס", דהיינו איחוד פוליטי עם יוון.

באותה התקופה החלה בריטניה להעניק עצמאות למושבותיה באפריקה ובמזרח הרחוק. תורה של קפריסין הגיע בשנת 1960. עם העצמאות הוקמה באי ממשלה משותפת ליוונים ולטורקים, שהיו קבוצת מיעוט גדולה למדי באי. נשיא הממשלה החדשה היה יווני וסגנו היה טורקי. בשנה זו הקימה מדינת קפריסין הצעירה יחסים דיפלומטיים עם ישראל, ואלה מתקיימים ברציפות מאז ועד היום. בריטניה הותירה לעצמה שלושה שטחים אשר למעשה משמשים גם כיום כבסיסים צבאיים: "אקרוטירי" בדרום מרכז האי, "דקליה" בדרום המזרח ושטח קטן בפסגה הגבוהה ביותר בהרי הטרודוס המשמש לאחזקת בסיס האזנה ושליטה אלקטרומגנטית נרחבת במזרח התיכון.

ב-1974 (מעניין שממש בסמוך למלחמת יום כיפור בישראל) התחוללה הפיכה צבאית בקפריסין. קציני צבא יוונים תפסו את השלטון בקפריסין והכריזו על רצונם לספח את האי ליוון. הדבר עורר התנגדות חריפה בטורקיה. צבא טורקי פלש לצפון האי, השתלט על כ-40% משטחו וגירש את היוונים מהשטח הכבוש לדרום האי. כך נוצר מצב פוליטי חדש באי. הוא נחלק בין שלושה גורמים ריבוניים: השטח הכבוש הטורקי, השטח היווני והמובלעות הבריטיות. באזור החיץ בין הכוחות היווניים לטורקיים שוהה מאז – כבר יותר מ-40 שנים – חיל מצב של האו"ם, שתפקידו לשמור על הפסקת האש באי.

במשך כל השנים מאז כינון היחסים הדיפלומטיים שררו בין ישראל לקפריסין יחסים קורקטיים. ממשלת קפריסין בדרך כלל תמכה בפלסטינים במוסדות הבין-לאומיים. יש להניח שגם יחסי הקרבה שבין ישראל לטורקיה היו גורם בריחוק הקפריסאי מישראל. מצב זה החל להשתנות ב-1993 בעקבות הסכם אוסלו. היחסים הכלכליים עם קפריסין החלו להשתדרג וכך גם הנציגות הקפריסאית בתל אביב, שהפכה לשגרירות רשמית.

החל מהעשור השני של המאה ה-21 החלו יחסי ישראל עם קפריסין להתהדק. הגורמים לכך היו גילוי מקורות הגז בים התיכון, הקטסטרופות של "אביב העמים הערבי" וכפי הנראה גם משבר "המרמרה" בין ישראל לטורקיה. חילופי משלחות רשמיות בדרג הגבוה ביותר החלו להתבצע. אולם הדבר החשוב ביותר הוא השיתוף הצבאי והאסטרטגי שנרקם בין קפריסין היוונית לבין ישראל.

בנובמבר 2011 בעת ביקור הנשיא שמעון פרס בקפריסין נחתם הסכם חשאי לשיתוף פעולה בין המוסד לשירות הביטחון הקפריסאי. נוצר שיתוף פעולה והוסדרו אימונים משותפים בין הצבאות של שתי המדינות. ישראל קיבלה רשות להפעיל יחידות של חיל האוויר מבסיס אווירי של צבא קפריסין ושל חיל הים מאחד מנמלי הים בקפריסין. נחתמו הסכמים לשיתוף פעולה של שתי המדינות בתחומי החילוץ וההצלה, ואולי התחום החשוב ביותר – פיתוח טכני והגנה על המתקנים לשאיבת והובלת הגז שהתגלה במזרח הים התיכון.

ברור לחלוטין שהבריתות שנרקמו בין קפריסין לישראל בעשור השני במאה ה-21 מחזקות במידה רבה מאוד, ללא תקדים, את מעמדה האסטרטגי של ישראל במזרח התיכון.

יוון היא מדינה אחות לקפריסין היוונית. ההיסטוריה הכתובה שלה מכסה תקופה של כ-4,000 שנים. יוון היא גם ערש הולדת תרבויות המערב. לפני כאלפיים שנים הפכה יוון לחלק מהאימפריה הרומית. כעבור כ-400 שנים התפצלה האימפריה הרומית והחלק המזרחי שלה הפך לאימפריה הביזנטית. העותומנים השתלטו על יוון במחצית המאה ה-15. בתחילת המאה ה-19 החלו היוונים להתקומם נגד העותומנים ופרצה מלחמה אכזרית שנמשכה כעשר שנים, עד שבשנת 1822 הכריזו היוונים על עצמאות בעקבות תבוסת הצבא העותומני. אך המדינה העצמאית סבלה מאי יציבות פוליטית, מכיבוש גרמני במלחמת העולם השנייה, מהפיכות צבאיות וממשברים כלכליים.

ב-1967 (מעניין שבסמוך למלחמת ששת הימים) תפס הצבא את השלטון והוקמה "ממשלת הקולונלים". הם ביטלו את המלוכה וכן סייעו להפיכה הכושלת ב-1974 בקפריסין. ב-1975 סולקו הקולונלים מהשלטון, הוקמה רפובליקה דמוקרטית ויוון הצטרפה לקהילה האירופית. הדבר לא מנע התפתחות של משברים כלכליים במדינה, שהאחרון שבהם עדיין לא הסתיים. כתוצאה מחברותה באיחוד האירופי יוון זוכה לסיוע כלכלי נרחב מהקהילה, אך בכל זאת עתידה בקהילה האירופית עדיין נתון בסימן שאלה.

במשך ששת העשורים הראשונים מאז הקמתה של ישראל היו יחסיה עם יוון קרירים למדי. היוונים תמכו בפלסטינים בעקביות. חוקרים של החברה ביוון טוענים שקיימת אנטישמיות משמעותית, בחלקה גלויה, בציבוריות היוונית ואף באמצעי התקשורת שם. בשנת 2010 חל שינוי חיובי ביחסי יוון עם ישראל. ביולי 2010 הגיע ראש הממשלה היווני פפנדריאו (הבן) לביקור ממלכתי בישראל. ראש הממשלה נתניהו ערך ביקור גומלין באוגוסט 2010. מאז החלו היחסים בין שתי המדינות להשתפר משמעותית. נחתמו הסכמים כלכליים. נחתם הסכם תעופה חדש ויוון אף החלה לסייע לישראל בחשאי לטרפד "משטי שלום" שביקשו להפליג מנמלים ביוון או לעבור במים הטריטוריאליים שלה.

בקיץ 2014 מונה לראשונה נספח צבאי ישראלי ביוון והחל שיתוף פעולה הדוק בין מנגנוני הביטחון של שתי המדינות. כל זה קורה בייחוד לנוכח התגברות האיומים מצד האסלאם הרדיקאלי והפיכת יוון לתחנת מעבר לפליטים מהמזרח התיכון במנוסתם מטורקיה למרכז אירופה. אין להכחיש ששיתוף הפעולה עם יוון התהדק כתוצאה מסכסוך "המרמרה" עם טורקיה. לכל מטבע יש שני צדדים.

כמו כן היוונים החלו לראות את הפוטנציאל בתיירות מישראל כאשר הישראלים החלו להימנע מלצאת לנופשי "הכול כלול" בטורקיה. יש גם שיחות מתקדמות על שיתוף פעולה בין ישראל ליוון בנושא הולכת הגז הישראלי לאירופה דרך שטחים של יוון ואף החל שיתוף פעולה צבאי בין חילות האוויר והים של שתי המדינות.

נמצא אפוא שלא רק הידוק היחסים עם קפריסין מעצים את מצבה האסטרטגי של ישראל אלא גם השדרוג ביחסים עם יוון. ישראלים שמבקרים ביוון מדווחים שגם יחס הציבור היווני לישראלים התחיל להשתפר.

בפרק זה של סדרת "השינויים בסביבה האסטרטגית של ישראל במאה ה-21" עסקנו בשתי מדינות ים תיכוניות חשובות. בפרקים הבאים נתחיל לעסוק במדינות הפריפריה האסיאתיות: טורקיה, עיראק, איראן וסעודיה.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן