בדרך לאירופה מאוחדת?

שעת החסד של מרקל ומקרון
אנגלה מרקל צילום: UKOM (Nebojša Tejić/STA) commons.wikimedia.org

אחרי תקופה קשה לאיחוד האירופי – תקופה של טרור גובר, עליית הימין הקיצוני, פרישת בריטניה מהאיחוד ועליית נשיא אמריקני עוין – מסתמנת רגיעה זמנית, ומתעוררת תקווה לשינוי:

ראשית, עם עלייתו של עמנואל מקרון נבלם הימין הקיצוני, לעת עתה, בצרפת, האיחוד ניצל מפירוק בידיה של מארין לה-פן, והשותפות עם צרפת התהדקה.

שנית, דווקא ברגעי השפל של אנגלה מרקל במסע הבחירות שלה, אפשרו לה התנכרותו של דונלד טראמפ מחד גיסא, והתגייסותו של ברק אובמה לצדה, מאידך גיסא, להפגין עצמאות ותוקפנות, שיצרו "מנוף" של גאווה לאומית ופן-אירופית, שתעזור לה מאוד לנצח את מערכת הבחירות שלה.

ושלישית, למרות ההחלטה על ה"ברקזיט", תומכי האיחוד בבריטניה שוב צוברים תאוצה. ההימור של ראש הממשלה תרזה מיי על בחירות, מתגלה כטעות, ולפחות לפי הסקרים, צפוי לחייב אותה לאחריהן ליצור קואליציה, ואולי אולי, אף יתרחש מהפך…

מצב דברים זה לא צריך להפתיע. אחד המאפיינים של מערכת מורכבת הוא היפוך כוחות תמידי. לאורך זמן, יפעלו תמיד כוחות נגדיים על מנת לאזן מצבים בלתי מאוזנים. פעולות אלו קרויות פעולות מאזנות. הן מהוות תגובת נגד של תתי-מערכות – המנסות לשמר את הסטטוס קוו – לשינוי שמנסה ליצור תת-מערכת אחרת בסביבתן.

כל אלו יוצרים סיכוי לשינוי באופן שבו מתנהל האיחוד האירופי: אם תזכה כצפוי אנגלה מרקל בבחירות בגרמניה, היא והנשיא הטרי של צרפת עמנואל מקרון עשויים להוביל את היבשת לשינוי ול"קפיצת מדרגה" משמעותיים, שיאפשרו אולי "טיפול שורש" בחוליים הרבים שמהם האיחוד סובל.

על איזה שינוי מדובר? רמז לכך נתנה אנגלה מרקל לאחרונה בהצהרתה: "עלינו האירופים לסמוך רק על עצמנו, ולקחת את עתידנו בידינו שלנו".

מצבה של אירופה מאז תום מלחמת העולם השנייה, מזכיר מאוד את מצבו של ג'ייק הארפר (ג'ון קראייר) בקומדיית מצבים אמריקנית של רשת CBS, "שני גברים וחצי" (Two and a Half Men). ג'ייק המטופל בילד, מצליח לשרוד אחרי גירושיו, נגד כל הסיכויים, כשהוא חי חיים טובים בלי לממן אותם: הוא מתעלק על אחיו, צ'ארלי הרפר (צ'ארלי שין) – רווק גרוש ובודד, שמנהל אורח חיים נהנתני – ועובר לחיות עם בנו בביתו של צ'ארלי, ועל חשבונו. ג'ייק מצליח להתמיד בכך גם כשצ'ארלי מת, והבית נמכר לוולדן שמידט (אשטון קוצ'ר) בחור עשיר עם לב שבור…

ובחזרה לאירופה – אחרי מלחמת העולם השנייה בורכה מערב אירופה בנדיבות יוצאת דופן של האמריקנים, ששיקמו אותה בכספם (תכנית מרשל). יתרה מכך, עם התקררות היחסים עם ברית המועצות והתהוות "מסך הברזל" בין מזרח למערב, הגנו האמריקנים על המערב-אירופים בגופם ובכספם, ואפשרו להם להתאושש ולצמוח.

כל עוד מדינות מערב אירופה היו חלשות ועניות, הייתה לכך הצדקה, שכן הן היו קורסות מהנטל הכספי שהתחייב מהוצאות ההגנה שלהן מול ברית ורשה. אולם, עם השנים צברה אירופה עוד ועוד שומן, ויכולה הייתה לבנות כוח צבאי, שיוריד את הנטל מעל האמריקנים. אבל, לחיי הפקרות מתרגלים מהר. ככל שצברו שומן, קיפלו מדינות מערב אירופה את צבאם, התנוונו כלאומים (אחוזי ילודה אפסיים) ואיבדו את הנכונות לאחוז בנשק.

לא רק שהמערב אירופים לא השתתפו משמעותית בהוצאות הביטחון של עצמם, האיחוד האירופי והעושר הגבירו את תחושות העוצמה שלהם. הם הרגישו חופשיים לפתח מדיניות לעומתית לארצות הברית, ולבקש לתפוס מקום בצמרת מאזן העוצמה העולמי, כאילו הם מעצמה אמתית (שני מאפיינים בסיסיים של מעצמה הם, כידוע, כוח צבאי משמעותי מחד גיסא, ונכונות להשתמש בו מאידך גיסא. לאירופים אין אף לא אחד משני המרכיבים הללו).

היום, כשרוסיה מתעוררת ומגלה תוקפנות על גבולו של האיחוד האירופי, מגלים האירופים פתאום שהם לבד. הבריטים פורשים, האמריקנים החליטו (בינתיים) להפסיק להיות "פראיירים", ואנגלה מרקל – אחרי ניסיונות התקרבות עקרים לדונלד טראמפ – נאלצה להצהיר: "עלינו האירופים לסמוך רק על עצמנו, ולקחת את עתידנו בידינו שלנו".

מה אם כן המשמעות של "סומכים רק על עצמנו"? קיימת רק דרך אחת לממש את המשפט הזה. כדי להבין אותה, אפשר לבחון את המהפך שעשתה יפן בשנים האחרונות, בהשתחררותה מהתלות באמריקנים.

יפן עברה דרך דומה לאירופה. שיקומה נעשה בכסף אמריקני, והיא השקיעה את עושרה ברווחתה, כשהאמריקנים המשיכו לשאת בהוצאות הביטחון. האסימון (שלה ושל דרום קוריאה, שנהנתה ממצב דומה) נפל בימי ממשל אובמה, כשהסינים ניצלו את הוואקום שיצרה ההתקפלות האמריקנית והחלו להרחיב באגרסיביות את המים הטריטוריאליים שלהם, בין היתר על חשבון יפן.

כיום, הן יפן והן דרום קוריאה, משקיעות הון ומשאבי כוח אדם בבניית צבא ובחימושו המהיר; ולא מן הנמנע הוא, שלמרות הטראומה היפנית מפצצות גרעיניות, לא יותירו לה האתגר הצפון קוריאני מחד גיסא, והסיני מאידך גיסא ברירות רבות, והיא תחליט "לחצות את הקווים", ממעצמת סף למעצמה גרעינית.

בדומה, ללא "גב" אמריקני, עם טרור אסלמי גובר בתוכו ועם אגרסיביות רוסית גוברת על גבולותיו, אין לאיחוד האירופי ברירה – אם הוא חפץ חיים – אלא להאיץ את תהליכי האיחוד הפנימי בתוכו גם לתחומי הצבא והשיטור:

בעוד הטרוריסטים נהנים משפה משותפת ומגבולות פתוחים, המשטרות האירופיות מוגבלות על ידי גבולות, סמכויות נפרדות, מכשולי שפה ומערכות מחשוב וקשר לא מתואמות, הרי שאיחוד – ולו חלקי – של מערכות השיטור באיחוד האירופי, יכול לשפר מאוד את האפקטיביות שלהן ולתרום תרומה של ממש לחיזוקו.

אין מנוס מבניית כוח צבאי – כיאה למעצמה – מחימושו (עד פה החלק הקל…), וממציאת הדרכים לשינוי התרבות השלטת של חוסר נכונות להילחם ולשאת בנפגעים )מסובך מאוד!). האיום הרוסי, שנתפס בעיני רבים כממשי, יכול לסייע מאוד לתחושה ש"צריך להילחם על הבית". צבא גדול הוא גם פתרון לא רע לצעירים המובטלים הגודשים את אירופה. בעיקר למעמדות הנמוכים שבהם.

נכון, הדבר יגרור השקעה מסיבית של תקציבי עתק. אבל איזו ברירה עומדת בפני אירופה? שיעור המהגרים המוסלמים בתוך האוכלוסייה ה"לבנה" המידלדלת לא יקטן, ואט אט התרבות האירופית הולכת ונכבשת על ידי תרבות זרה.

האיחוד האירופי, במתכונתו הנוכחית, לא מהווה מענה נאות לחזון הברור של מפלגות הימין הקיצוני; ואם לא ינקטו צעדים דרסטיים, תעבור גם שעת החסד הזו, האוכלוסייה תרגיש מאוימת יותר ויותר, והמהפך יבוא בבחירות הבאות!

וכך, ב"הפוך על הפוך", נתגלגלה לידיהם של מנהיגי המעצמות המובילות את האיחוד האירופי, מרקל ומקרון, שעת חסד ופתרון אפשרי. עזיבת בריטניה משאירה איחוד אירופי מפוצל פחות, שהאיומים מבפנים (הטרור האסלאמי) ומבחוץ (רוסיה) מקלים עליו להנהיג צבא ומשטרה משותפים.

אם מרקל תיבחר, וסביר להניח שכך יהיה, האג'נדה הזו יכולה להוות משב רוח רענן, שימלא את הקדנציות שלה ושל עמנואל מקרון בדינמיות של עשייה, שערך רב בצדה, להם ולאירופה כולה.

כמו שזה נראה כרגע, המהפך הזה גם נכון וגם כדאי…

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

9 תגובות

  1. מאמר מקיף וטוב. ההיסטוריה חוזרת בצורה אחרת.אני חושב שגם אנחנו עלולים להיות "נטל" ונאלץ לדאוג רק לעצמנו.חשוב שיהיו בריתות עם גרמניה. צרפת.אנגליה.ומדינות נוספות.האיסלם בהובלת טורקיה.איראן ועוד.עלולים לעורר את גוג ומגוג מי יודע.

  2. הבעיה האמיתית היא פרישת בריטניה מהאיחוד.אם היא היתה חוזרת אירפה מאוחדת וחזקה היתה צומחת.

    1. אנגליה תצא מהאיחוד בשבועות הקרובים. לדעתי אי אפשר למנוע זאת
      באיטליה הממשלה נגד האחדות וכך גם בפולין הונגריה ועוד
      גם ביוון הרבה קולות נגד
      כואב הלב, כי זה הדבר הכי טוב שקרה בפוליטיקה העולמית והנה זה מתמוטט

  3. אם פוטין יפול ורוסיה תהיה יותר ידידותית כלפי המערב ופחות לחוצה ומאיימת, אירופה יכולה לפרוח ולאיים על הכתר האמריקני

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של גד

אין לי

שיר על חסר

ציור סמלי

חשמל מודרני

מעבר אקטיבי למקורות אנרגיה ירוקים