מאי 1967: "נאצר מחכה לרבין"

מאי 2017, כעבור 50 שנים: ישראל מחכה לטראמפ
תמונת ירושלים
צילום: Wayne McLean (Jgritz) he.wikipedia.org

שבת, 27 במאי 1967, אני סטודנט בירושלים. כמנהגינו מפעם לפעם, יצאנו, חברתי נילי (ילידת ירושלים, לבית מני – אם מישהו יודע היכן היא נמצאת כיום מקץ 50 שנים – אודה לו על המידע) ואנוכי לטייל ברחובות עיר הקודש. בשבת ההיא בחרנו לעלות על גגו של מנזר "נוטר דאם" כדי להשקיף על העיר העתיקה. בעודנו מנסים לזהות אתרים שונים מעמדת התצפית של צה"ל במקום, אמרה לי נילי: "יש לי הרגשה שלא ירחק היום שנוכל לטייל גם בעיר העתיקה". לא עניתי. הילדה חולמת, חשבתי בסתר לבי.

ל"ג בעומר חל בשנה ההיא ב-28 במאי. למחרת קיבלתי הודעה מהוריי בחדרה שהגיע לביתנו "מכתב מהצבא". הבינותי מיד. המתיחות הביטחונית החלה כבר ב-15 במאי, ביום העצמאות, כאשר הגורם לכך היה מצעד מצומק של צה"ל שנערך בעיר החצויה. אחד אחר השני החלו חבריי הסטודנטים להיעלם מהאוניברסיטה. הם זומנו למילואים, בעוד שאנוכי, צנחן, בוגר קורס מ"כים בגדוד 50 וקורס חובשים קרביים נותרתי בירושלים עם הבנות והג'ובניקים.

למחרת אותו היום נסעתי לבית הוריי בחדרה, קיבלתי לידיי את ה"מכתב" שהיה למעשה צו 8 להתייצבות מידית במחנה "מנסורה" ליד יקנעם. ב-31 במאי התייצבתי במחנה זה, ומה אני רואה – טנקים. קצין קישור עמלני קלט אותי והודיע לי חגיגית: "אתה מתמנה לחובש גדודי של גדוד 39 בחטיבה 45. לך תצטייד ותגיע כמה שיותר מהר למחלקת התאג"ד של גדוד הטנקים.

כך היה. למחרת יצא הגדוד לחניון טנקים מאולתר ליד צומת אליקים. כעבור יומיים החל הגדוד בתנועה מזרחה. ב-5 ביוני פרץ הגדוד בראש כוחות החטיבה את הגבול עם ירדן בגזרת ג'נין. המח"ט משה בריל (לימים האלוף משה בר כוכבא) ניהל קרב דמים בעמק דותן. מצאתי עצמי, בפעם הראשונה בחיי, מטפל בפצועים ומכסה פני הרוגים. ב-7 ביוני עברנו את עמק דותן לכיוון העיירה טובאס. זחל"מי התאג"ד שלי נעו בשיירה מיד אחרי הטנקים של פלוגת החוד של החטיבה שעליה פיקד המ"פ יריב בן אהרון. לפני צומת טובאס והפנייה מזרחה לכיוון גשר דמיה, ב-7 ביוני 1967, בשעה 17:00, פתחתי את הטרנזיסטור האזרחי הקטן שהיה בכיסי ושמעתי את החדשות: "הר הבית בידינו" ומיד אחרי הידיעה שידר הרדיו את קול השופר של הרב גורן.

אני, שהייתי לבוש במדים ספוגי דם, מפויח, מטונף משלושה ימי לחימה כמעט ללא שינה, פרצתי בבכי נורא. אני משער שהבכי נבע מתגובה בלתי רצונית לשלושת ימי לחימת הדמים שחוויתי. עם זאת הייתי אחוז התרגשות אדירה לנוכח שחרור ירושלים. עד היום, כשאני נזכר במילים "הר הבית בידינו" רועדות לי הידיים. באותו הרגע, בזחל"ם, לפני טובאס, באמצע המלחמה, נזכרתי בדברי חברתי הירושלמית נילי, שאמרה במפורש רק 12 ימים קודם לכן: "יש לי הרגשה שלא ירחק היום שנוכל לטייל גם בעיר העתיקה". ממש דברי נבואה. עם שוך הקרבות, בחופשה הראשונה מיהרתי לירושלים, אספתי את נילי ויחד הלכנו בסמטאות העיר העתיקה אל הכותל. נגענו באבנים העתיקות והתרגשנו עמוקות.

אפיזודה פרטית זו בוודאי אינה אלא אחת מני רבות מסוגה שרווחה בציבור באותם הימים. אולם הסיפור החשוב יותר הוא המהפך האדיר שעבר על מדינת ישראל במשך 50 השנים מאז אותה המלחמה שפרצה ב-5 ביוני 1967. ההידרדרות אל המלחמה החלה עוד שנים אחדות לפני כן, וקשה להגדיר במדויק את מרווח הזמן שבו למעשה החלה. ראשית, המצב הכללי היה באופן מובהק לרעת ישראל. החרם הערבי היה בשיאו. הסובייטים שרצו כמעט בכל המזרח התיכון: במצרים, בלוב, בעיראק, בסוריה ובתימן. הם הציפו את המדינות הללו בנשק חדיש ממיטב הארסנל שלהם. האמריקנים היו מחוץ לזירה שלנו. נשק הם סירבו למכור לנו ועל כן הסתמך צה"ל על נשק צרפתי. ב-1965 פסק תשלום השילומים מגרמניה למדינת ישראל. הסתיימה בניית פרויקטים לאומיים גדולים כדוגמת נמל אשדוד, מפעלי ים המלח והמוביל הארצי. מדינת ישראל נכנסה למיתון כלכלי חריף.

הסורים החלו במפעל הטיית הירדן לשטחם ועל כן התפתחה בצפון "מלחמה על המים". ערב המלחמה הטילו הצרפתים אמברגו על אספקת נשק לישראל. הם אפילו סירבו לשחרר לישראל חמש ספינות טילים שמחירן כבר שולם למספנות בשרבורג. ב-1966 החריף המיתון. שיעור האבטלה הגיע ל-12%. החלו הפגנות של פועלים ושל תושבי הפריפריה. התגברה הירידה מהארץ. הבדיחה התורנית שרווחה אז בקרב הציבור הייתה: "האחרון שיֵצא משדה התעופה בלוד שלא ישכח לכבות את האור".

באוקטובר 1966 עליתי לירושלים להתחיל שנת לימודים ראשונה שלי באוניברסיטה העברית. ירושלים הייתה חצויה. הדרך אליה עברה דרך בית שמש וארכה כמה שעות. אמנם בין כותלי האוניברסיטה בגבעת רם כמעט לא הורגש המיתון, אולם בארץ סערו הרוחות. במאי 1967 סילק נאצר את חיל ההפרדה של האו"ם מסיני והכניס לחצי האי צבא מצרי אדיר ממדים וחסם את מצרי טיראן לשיט ישראלי.

האמריקנים הבהירו לשגריר ישראל אבא אבן שהם אינם מתכוונים למלא את התחייבותם, שנחתמה על ידי הנשיא אייזנהאואר בזמנו עם הנסיגה מסיני אחרי מבצע קדש בשנת 1956. עם התחממות המצב הטיסו הרוסים אלפי "יועצים" למזרח התיכון. ישראל הקטנה, הענייה והמבודדת ניצבה בפני שוקת שבורה. באווירת נכאים זו יצאתי בשבת האחרונה של חודש מאי 1967 לטיול עם חברתי נילי ברחובות ירושלים, או אז היא הפליאה בנבואתה האבסורדית בדבר התחושה שעוד מעט נוכל לטייל גם בעיר העתיקה.

פחות משבועיים אחרי שבת זו היה הדבר למציאות. המלחמה שהחלה בבוקר 5 ביוני הוכרעה למעשה עד לצהרי אותו יום עם השמדת חילות האוויר של מצרים, סוריה, ירדן וחלקית גם של עיראק. על הקרקע הסתיימה הלחימה כשבוע ימים לאחר מכן בניצחון אדיר של צה"ל, ששינה לחלוטין את פני המזרח התיכון ואת מצבה האסטרטגי והבין-לאומי של מדינת ישראל.

כיום, בדיוק 50 שנים אחרי המלחמה ההיא מצבה של ישראל שונה לחלוטין. אין יותר סובייטים במזרח התיכון. האמת היא שאין יותר סובייטים בעולם בכלל. לממשיכיהם הרוסים נותרו שני נמלי ים (לטקייה וטרטוס) בלבד בחוף הסורי של הים התיכון. למעשה כיום הרוסים נלחמים על מנת לשמור לעצמם נוכחות זו.

אין צבאות של מדינות ערביות שמאיימים על ישראל. האמריקנים "הציפו" אותנו בנשק מודרני שהבטיח פער טכנולוגי גדול מאוד לטובת ישראל. ישראל עצמה הפכה למעצמת ייצור נשק מהשורה הראשונה בעולם. החרם הערבי עבר מן העולם. ה-BDS מצליח, לכל היותר, להוות "דקירת מחט בעור פיל" של הכלכלה והיצוא הישראליים.

ישראל מקיימת יחסים דיפלומטיים מלאים עם כ-150 מדינות, ביניהן החשובות ביותר: סין, הודו, רוסיה ועוד. אין כיום אבטלה בישראל, למעשה שוהים בה כ-180.000 עובדים זרים שידיהם מלאות בעבודה. בארה"ב נבחר ממשל חדש אוהד לישראל. הנשיא החדש הודיע כי ישראל תהיה המדינה הראשונה שבה הוא יבקר לאחר היבחרו. ההערכות אומרות שהנשיא טראמפ יכריז, בפעם הראשונה זה 69 שנים, שארצות הברית מכירה בירושלים כבירת ישראל.

אותה ירושלים ש-50 שנים קודם לכן הייתה חצויה וממנה יצאתי למלחמת ששת הימים, וכשבועיים לאחר מכן שוחררה. בימים אלו ממש אנו ממתינים לביקור הנשיא האמריקני ולהכרזתו שארה"ב מכירה בירושלים כבירת ישראל. בכך ייסגר מעגל שנפתח לפני 50 שנים. האוניברסיטה העברית, בית מדרשי האקדמי הראשון, שבה להר הצופים. לאותו ההר שאליו עלו חברי גרעין הנח"ל שלי, מחופשים לשוטרים, כדי לתחזק את ריבונות ישראל על המובלעת שנותרה בידינו אחרי מלחמת 1948. באותו המקום על הר הצופים, באותו אמפיתיאטרון שבו הכריזו בשנת 1921 על הקמת האוניברסיטה העברית זכיתי לקבל, בשנת 1971, את התואר האקדמי השני שלי. מי שנשא את נאום הכבוד בטקס הענקת תוארי המוסמך באותה שנה היה שר הביטחון משה דיין. כל השאר היסטוריה.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

5 תגובות

  1. זכרונות אישיים של נוסטלגיה
    מרגשת של היסטוריה לאומית.
    מאז ועד היום המסקנה המתבקשת
    קובעת שהציונות ניצחה וישראל
    הפכה למעצמה ביטחונית.כלכלית.
    טכנולוגית.מדעית.דמוקרטית
    יהודית.

  2. 40 אחוז מתושבי ירודלים הם מוסלמים. אתה מכיר עוד עיר בירה בעולם הלא מוסלמי שיש ב שיעור כה גבןה?

    1. כשאני משווה את ישראל היום לישראל לפני 50 שנים אני מאד מרוצה. האם את לא מרוצה? אם כך ממה לא?
      לגבי ירושלים – אכן, 40% מוסלמים. מצידי שיצרפו את 28 הכפרים שצורפו לירושלים לרשות הפלסטינית ויתקנו טעות שנעשתה ב- 67. כך ירושלים תישאר כמעט 100% יהודית.
      האם שאלת את ערביי ירושלים אם הם מסכימים לוותר על תעודת הזהות הכחולה?
      נדמה לי שתופתעי.

  3. הרבה יותר חיובי משלילי
    יש רק כאלה שמתעקשים לא לראות זאת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

מהי שחיתות?

הגיגים על מה שמתרחש אצלנו בצמרת ההנהגה

מדביר מועך חרק

הדברת נמלים

למה כדאי לעשות את זה בצורה מקצועית?