שינויים בסביבה האסטרטגית של ישראל במאה ה-21 (1)

השנה, שנת 2017, מלאו 135 שנים לתחילת שיבת ציון בתקופה המודרנית, 100 שנים להצהרת בלפור ו-70 שנים להחלטת החלוקה של האו"ם. ההחלטה קראה להקמת מדינה יהודית בשטח המנדט, שחבר הלאומים הפקיד בידי הבריטים 25 שנים קודם לכן. בשנת 2017 ממשיכים להתחולל במזרח התיכון, כמו גם במקומות אחרים בעולם, שינויים והתפתחויות אשר משפרים את מצבה האסטרטגי של מדינת היהודים ללא תקדים.

על מנת להכניס סדר בדברים לצורך ניהול דיון מתודולוגי יעיל, אחלק את הסביבה האסטרטגית של ישראל לארבעה תחומים: בראשון נכללות המדינות שיש להן גבול עם ישראל: דהיינו לבנון, מה שפעם הייתה סוריה, ירדן ומצרים; בשני נכללות מדינות הפריפריה הקרובה: טורקיה, קפריסין, יוון, מה שפעם הייתה עיראק, איראן, מה שפעם הייתה לוב, סודן ואתיופיה; בשלישי נכללות מדינות רחוקות ובהן סין, הודו, הפדרציה הרוסית, הקהילייה האירופית וארה"ב. יש שיטענו כי קיימות במרחק מדינות נוספות בעלות חשיבות אסטרטגית כזו או אחרת לישראל כדוגמת אוסטרליה, קנדה, ברזיל, ניגריה, דרום אפריקה, אינדונזיה ועוד. נכון שיש למדינות אלו חשיבות מול מדינת ישראל. אולם במסגרת זו חשיבותן אינה מעלה או מורידה את מעמדה של ישראל במידה מתחייבת. לפיכך נותיר אותן מחוץ לחיבור זה.

התחום הרביעי אינו טריטוריאלי אלא וירטואלי. במקום מדינות הוא כולל במסגרתו התיאורטית מדע, טכנולוגיה, תעשייה, סחר בין- לאומי, מאזן תשלומים ויתרות מטבע חוץ, יכולת אנושית וכיו"ב. בעבר לא הייתה חשיבותו של תחום זה כל כך משמעותית. אולם כיום, ללא כל ספק, היא אינה נופלת מחשיבותה של טריטוריה. אין גם ספק כי הייחודיות והמצוינות של ישראל בתחום זה משליכות על עוצמת יחסי החוץ של ישראל ועל מעמדה הבין-לאומי.

כאשר מבקשים לדון במצב האסטרטגי של מדינת ישראל אי-אפשר שלא להזכיר את הזירה הפנימית, דהיינו את המתחולל בין הנהר לים. התחושה היא שזהו התחום הרגיש והמסובך ביותר. הוא כולל 3 יחידות פוליטיות: ישראל בגבולות 67', איו"ש (אזור יהודה ושומרון, או "הגדה המערבית") ורצועת עזה. לצורך דיון זה רמת הגולן נכללת בתחומי המדינה מאחר שעל פי החלטת הכנסת, הרמה סופחה רשמית לישראל.

אמנם נכון הוא שהקהילייה הבין-לאומית אינה מכירה בסיפוח הרמה לישראל. אולם הדיון בשאלה זו חורג ממסגרת מאמר זה. אי-אפשר שלא להזכיר שכל עוד רמת הגולן נשלטת על ידי מדינת ישראל, ונראה שזה יהיה המצב גם בעתיד, הרי שעובדה זו תורמת תרומה חיובית חשובה ביותר לעוצמה האסטרטגית של מדינת ישראל.

הגבול הבעייתי ביותר של ישראל כיום הוא הגבול עם לבנון. הסכנה הנובעת מגבול זה אינה נגזרת מכוחה הצבאי של לבנון. מהות הסכנה העולה מכיוון לבנון אינה מהות אסטרטגית (הכוונה במונח "סכנה אסטרטגית" בחיבור זה מתייחסת לפלישה של צבאות אל מדינת ישראל, כיבוש שטחי מפתח והכנעת צה"ל). הגורם העוין ביותר בגבול לבנון לישראל הוא חיזבאללה. הסיכון החמור ביותר שחיזבאללה משית על ישראל הוא שילוח טילים מסוגים שונים אל שטחה, לרוב הטילים אין יכולת פגיעה מדויקת במטרות בתוך ישראל. ירי טילים מסוג זה יכול לגרום לנזק משמעותי ברכוש ובחיי אדם בישראל, אולם אינו יכול להכריע מערכה. יש בידי ישראל יכולות מסוגים שונים למניעת ירי טילים בזמן אמת. הבעיה במקרה כזה היא הפעלת יכולת קבלת החלטות בצד הישראלי על מנת לממש את פוטנציאל החימוש המודרני שישראל מחזיקה במחסניה.

לבנון היא ישות פוליטית מלאכותית שהוקמה אחרי מלחמת העולם הראשונה. שטחה היה חלק מהאימפריה העותומאנית. היא נטולת היסטוריה פוליטית כמו מצרים למשל. בשנת 1916 חתמו בריטניה וצרפת הסכם סודי לחלוקת שטחי האימפריה העותומאנית ביניהן אחרי שטורקיה תובס במלחמה. ההסכם נודע מאוחר יותר בשם "סייקס-פיקו". בוועידת סן רמו (1920) אושר והורחב ההסכם. בשנת 1924 סומן הגבול בין לבנון לשטח המנדט הבריטי בארץ ישראל כפי שהוא קיים במציאות גם כיום.

הצרפתים חילקו את השטח שניתן בידיהם לשני חלקים: מדינת לבנון ומה שהיה עד לפרוץ "האביב הערבי" מדינת סוריה. הצרפתים חילקו את לבנון למחוזות וייסדו משטר שהתבסס על קבוצות אתניות-דתיות שהתגוררו בעת ההיא במחוזות אלו. לכן, עד היום, לבנון היא בעצם מדינת "פלנגות", או כנופיות, אשר שולטות במחוזותיהן בכוח הזרוע. אין לממשל המרכזי, הממוקם בבירות, השפעה אמתית על הנעשה במחוזות הללו.

הצרפתים עזבו בשנת 1946 ולבנון יצאה לעצמאות. מאז הרכב אוכלוסייתה השתנה. היא סבלה ממלחמות אזרחים, פלישות סוריות, כיבוש ישראלי חלקי, הקמת מדינת אש"ף בדרום שחוסלה על ידי ישראל בשנת 1982. אחרי הנסיגה הישראלית בשנת 2000 (בהחלטה נכונה ואמיצה של ראש הממשלה אהוד ברק) נתפס השטח על ידי כוחות שיעים שייסדו את ארגון חיזבאללה. התומכות העיקריות של חיזבאללה הן איראן החומייניסטית (אמנם חומייני הלך לעולמו, אך רוח העוועים שלו עדיין מרחפת בשמי האזור) וסוריה (לשעבר) העלאווית.

בראשית העשור השני של המאה ה-21 נפל דבר. כוחות חיזבאללה, כנראה בפקודת הספונסר האיראני שלהם, התערבו באופן מאסיבי בלחימה בסוריה כדי לסייע לבן בריתם אסד הבן. לפיכך הם מעורבים בלחימת דמים בסוריה כבר כ-6 שנים. על פי דיווחים באמצעי התקשורת הם ספגו אבדות כבדות. נראה שנהרגו להם כאלפיים חיילים כולל מפקדים רבים. הם איבדו ציוד רב. ואולי החשוב מכול – כמובן עבור ישראל – אין הם יכולים לגייס חיילים חדשים. המורל בקרבם ירוד ודסטרוקטיבי. בשל פחיתה בסיוע הכספי האיראני ובתרומות של אחיהם השיעים מעבר לים, ארגון חיזבאללה סובל לאחרונה ממשבר כספי.

כתוצאה מכל אלו האיום שחיזבאללה משית על ישראל הצטמצם במידה רבה. במשך יותר מ-10 שנים, מאז "מלחמת לבנון השנייה", הגבול הצפוני של ישראל שקט כפי שלא היה בעבר. עם פחיתת הלחץ מצפון השכילה ישראל לחזק את קו ההגנה על גבול לבנון: לבנות מכשולים, מוצבים, תצפיות, מחסומים פיזיים ואלקטרוניים ועוד כל מיני "מלאכי חבלה" כך שהסיכוי שמקרה כמו חטיפת החיילים רגב וגולדוואסר יחזור על עצמו, שואף לאפס.

חיזבאללה יודעים שבמקרה שהגזרה תתחמם הם יחטפו מכה, שהרס רובע הדאחייה בבירות לעומתה לא היה אלא היה קדימון קטן למה שמצפה להם אם הם ירימו ראש. זאת ועוד – חיל האוויר הישראלי הפציץ לאחרונה עשרות פעמים שיירות נשק מאיראן ומדמשק שנעו מערבה לעבר ריכוזי חיזבאללה. לא הסורים ולא חיזבאללה העזו להגיב על השמדת שיירות הנשק הללו. עובדות אלו המצטרפות למידע מודיעיני גלוי וסמוי מוכיחות בעליל את עוצמתה ואת עדיפותה האסטרטגית ללא עוררין של ישראל בגבולה עם לבנון.

בהמשך הסדרה, מגבול הלבנון נפנה מזרחה לבחינת המצב בקו שעד לא מזמן היה גבול עם סוריה. במאמרים הבאים בסדרה זו נמשיך לדון במצבה האסטרטגי ישראל גם ביתר התחומים.