מדוע נכשלו הסכמי אוסלו

שמעון פרס והתרבות האסטרטגית הישראלית
שמעון פרס ז"ל צילום: Ministry of Defence Flickr

אך סמלי הוא ששמעון פרס עצם את עיניו ב-28 בספטמבר, בדיוק ביום שבו נחתם בוושינגטון בשנת 1995 הסכם "אוסלו ב", או בשמו הרשמי "הסכם הביניים אודות הגדה המערבית ורצועת עזה". הסכמי אוסלו היו אמורים להזניק את שמעון פרס לגדול שבהישגיו, ולהעצים את הילת פרס הנובל שקיבל. תחת זאת, הם נחשבים בעיני רבים לטעות הגדולה מכולן במדינאות הישראלית. הסכמי אוסלו הפכו את פרס לאדם שנוי במחלוקת בציבוריות הישראלית; כמו כן היעדר חשבון הנפש בעקבותיהם, הוא אחד הגורמים החשובים שהביאו לשקיעת השמאל הישראלי.

הסכמי אוסלו לא היו בהכרח טעות. באותה העת היה היגיון של ממש בהשגת הסכמים עם הפלסטינים והיה להם סיכוי טוב להצליח. ההסכמים נכשלו לא מעט בשל התרבות האסטרטגית של מדינת ישראל. תרומתו של שמעון פרס לעיצובה של תרבות אסטרטגית זו היא עצומה, ואינה פחותה מתרומתו לעיצוב הסכמי אוסלו, כיוון שניצב כל העת בפסגת ההנהגה המדינית ביטחונית. האם ה"תרבות" הזו, שלעיצובה תרם ושלפיה נהג, היא שהכשילה אותו בערוב ימיו?

תרבות אסטרטגית מהי? בשנת 2012 יצא ספרו המצוין של ד"ר דימיטרי (דימה) אדמסקי, ממרכז המחקר של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל – "תרבות אסטרטגית וחדשנות צבאית". הספר עוסק בחותם שמטביעים גורמים תרבותיים על חדשנות צבאית. אדמסקי מנתח את המושג תרבות אסטרטגית, ואת השוני בתחום המחשבה הצבאית והמדינית ובאופן ניהול המלחמה בארצות הברית, בברית המועצות ובישראל.

תרבות אסטרטגית (Strategic Culture) היא התרבות הארגונית של המדינה בתחום האסטרטגי. משמע, האופן שבו התרבות הארגונית של מדינות באה לידי ביטוי בתחום האסטרטגי; או במילים אחרות, האופן שבו מדינה מתנהגת בתחום האסטרטגי. תרבויות אסטרטגיות שונות הן הגורמות לגישות שונות של מדינות לתמורות באופיין של המלחמה והדיפלומטיה כאחד.

אדמסקי מגדיר תרבות אסטרטגית  כ"מכלול של אמונות משותפות – פורמליות ובלתי פורמליות – של הנחות ושל דפוסי התנהגות, שמקורן בחוויות משותפות ובנרטיבים מקובלים (המועברים בעל פה ואף בכתב), שמעצבים את הזהות המשותפת ואת היחסים עם קבוצות אחרות ואשר משפיעים, ולעתים אף קובעים את המטרות ואת האמצעים להשגת יעדים ביטחוניים". התרבות האסטרטגית היא שקובעת את דרכי ההתנהגות ואת דרכי החשיבה של אותה מדינה. כך למשל, מדינות עשויות לחשוב באופן שונה על אותם עניינים אסטרטגיים. הן עשויות לנסח את העדפותיהן, לא על פי היגיון אוניברסלי של יעילות, אלא על פי הנורמות והערכים הקיימים אצלן, ועל פי הדימוי העצמי שאימצו לעצמן.

מהם אם כן מאפייניה של התרבות האסטרטגית הישראלית? על קצה המזלג, אדמסקי מגדיר את התרבות האסטרטגית הישראלית כך: המעשה קודם להבנה; בראש ובראשונה, סלידה מתכנון אסטרטגי; היעדר חזון ארוך טווח; היעדר תפיסת ביטחון ודוקטרינה צבאית כתובות; העדפת שיקולים צרים ומגזריים; תרבות של אלתור: מעשיות רבה, אסרטיביות ונטייה לאלתר; מנטליות של מצור; חדשנות טכנו טקטית צרת אופקים; ויתור על גמישות, עורמה ותחבולה לטובת הטכנולוגיה; אנטי אינטלקטואליזם מובהק והיעדר מסורת אינטלקטואלית של המערכות הביורוקרטיות והצבאיות; דפוסים לא פורמליים באופן קיצוני, וחוסר הקפדה על נהלים היררכיים; בעשורים האחרונים: נטייה לאסטרטגיה הגנתית ולשימור סטטוס קוו מדיני, בצד טקטיקה התקפית בשדה הקרב; "מה שלא הולך בכוח, ילך בעוד יותר כוח.

המפגש של ה"תרבות" הזו עם המאמץ הישראלי – להסדיר בדור הזה את יחסינו עם הפלסטינים – היה הרה אסון…

תכנון אסטרטגי אינו מהלך מהיר וקצר, אלא מהלך ארוך טווח. הוא מחייב איסוף והערכה קפדניים של עובדות לפני התכנון, ואמור להיות מנוהל שנים רבות אחרי הביצוע הראשוני. התכנון האסטרטגי אינו מסתיים כשנחתם הסכם מדיני, אלא רק מתחיל, כי חלק בלתי נפרד ממנו הוא ההתהוויות שנוצרות אחריו. את ההסכם יש לנהל עשרות שנים, מתוך הבנה שהניהול הזה מעצב את המציאות החדשה, לא פחות מעצם ההסכם.

אבל בישראל כמו בישראל. גישת ה"יהיה בסדר", שיש לה יתרונות לא מבוטלים בתחומים רבים אחרים, הייתה בעוכרי קברניטי אוסלו, שהחליטו בפזיזות מי מבין הפלסטינים (הממסד המושחת של אש"ף או ההנהגה הצעירה בשטחים, שהתנגדה להם) יהיה הפרטנר להסכם; חתמו מהר (מדי) על ההסכם – שניסוחו היה רשלני ובעייתי – מיהרו לעלות לבמה ולקבל את פרס נובל לשלום ורצו לספר לחבר'ה, כשהם מותירים את הדרגים שמתחתיהם להתמודד עם המבחן הגדול ביותר של כל הסכם עמום: הניסיונות להטות אותו על ידי שני הצדדים. פרס הנובל הזה, אגב, מוטב היה לרבין ולפרס לסרב לקבלו באותו מועד, כיוון שהייתה לו השפעה משתקת על יכולת התמרון של מקבלי ההחלטות.

הסכמי אוסלו לא היו היחידים שסבלו מתסמונת התרבות האסטרטגית של מדינת ישראל. עשור לאחר מכן חזר אריאל שרון על אותן שגיאות בדיוק בתכנית ההתנתקות מרצועת עזה ומצפון סיני.

מקצועיות אסטרטגית – בוודאי במזרח התיכון – מחייבת את הצדדים לשחק כמו ביריד: להראות שההסכם אינו קריטי עבורם ושהוא מהווה רק אופציה אחת מיני רבות. אין יכולת להשיג הסכם טוב בלי להגיע לדיונים כשאתה מוכן באמת לוותר עליו. כשהצד הישראלי מקדש את ההסכם ועוזר לצד השני להסביר את הפרותיו – במקום לגייס את קברניטי העולם לעמוד כחומה בצורה מול הפלסטינים ולאותת להם כי לא יאפשרו הפרות שלו – אזי הכישלון מובטח.

לסיכום, לשמעון פרס היו שני פנים: האחד, שמעון פרס שהיה בו ניחוח שונה, אירופאי, ולא היה מוצלח ממנו ביכולת לקלוע לדעתם של שועי עולם; והאחר, שמעון פרס הישראלי מאוד באופן שבו פתר בעיות.

דווקא במבחן הגדול ההוא של הסכמי אוסלו, ניצח שמעון פרס הישראלי – בעל המנטליות הישראלית של "יהיה בסדר" – את שמעון פרס האירופי. וההפסד כולו שלנו…

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

23 תגובות

  1. הם ידעו שחלק מהעם מתנגד בשל אידיאולוגיה ימנית. כך חרצו גורל המדינה. העתיד שחור כי בינתיים הימין לקח את השלטון ומתבסס ואין דרך חזרה אלא סיומת בנוסח מצדה.

    1. דליה יקרה,

      עתיד שחור ומצדה? …
      אין מומחים לעתיד. רק לעבר, בין שני גורמים יש תמיד ארבע אפשרויות…
      בינתיים, מצבה האסטרטגי של ישראל רק השתפר מאז הסכמי אוסלו, אז אינני בטוח שיש לקביעות הללו על מה להסתמך…

  2. בבקשה תאמר לנו – אין ערבים?
    רק היהודים אשמים?
    ולגבי התרבות האסטרטגית –
    קשה להגיב על גיבוב של דברים כפי שאתה מצטט (אמנם בקיצור)מספרו של ד"ר אדמסקי. הייתי נמנע מלכנות את ספרו "המצוין" כפי שעשית.
    ועוד דבר – פרס בעיקר עסק בתעשיות הביטחון. מעורבותו בתרבות הארגונית של הצבא הייתה מזערית.
    אני רואה מחמאה גדולה מצד ד"ר אדמסקי שהוא משווה את התרבות הארגונית של הצבא האמריקאי והרוסי עם צה"ל. כל הכבוד לצה"ל על החברה הטובה שד"ר אדמסקי מכניס אותנו לתוכה.

    1. ד"ר דגני היקר,

      ערבים? בוודאי שיש. זה אומר שתגובותיהם צריכות להיות חלק בלתי נפרד מהתכנון.
      אי אפשר לעשות הסכם שבו הכל עדיין פתוח, ולא לקחת בחשבון שהצדדים ינסו לשפר עמדות… ומה אז?
      אי אפשר שלא להכיר את המחלוקות בתוך הפלסטינים מבית ומחוץ ולא להבין שינסו לנפץ את ההסכם… ומה אז?
      מהי התכנית האלטרנטיבית? איך מגיבים? נגיע לשם ויהיה בסדר?
      ובאשר לפרס: מנכ"ל משרד הביטחון אינו עוסק בתכנון אסטרטגי? שר בכיר איננו עוסק בכך? לא כתבתי על תכנון צבאי. התחום האסטרטגי המדיני הוא אחד התחומים שפרס הכיר לפני ולפנים, לטעמי טוב מרבין.
      ואז, בשיא בשלותו, כשהביא תכנית מדינית אסטרטגית (לא צבאית) שאיננה תכנית, זו לא אחריותו, כיוון שעסק בתעשיות הביטחוניות ולא בתרבות הצבאית?
      ומה הקשר לתרבות הצבאית? זו התרבות ה'יהיה בסדר' של כל עם ישראל בכל תחום, מרכבת תחתית ועד הסכמי אוסלו!
      ולגבי הספר של אדמסקי, קרא אותו! מדינת ישראל לא יוצאת ממנו במיטבה…

  3. תודה על תשובתך. אקראאת ספרו של אדמסקי.
    אבל אם, כפי שאתה מציין מתוך ספרו, ישרראל לא יוצאת כל כך טוב – אז איך זה שניצחנו כל כך חד וחלק ב- 56, 67, 73 ?
    מה – הערבים כל כך גרועים?
    ואיך זה 35 חברות ישראליות ישבו על אבטחת אולימפיאדת ברזיל, בתקציב ענק, ואף שערה לא נפלה מראשו של אף ספורטאי?

  4. ד"ר דגני היקר,
    המאמר דן בתרבות האסטרטגית של מדינת ישראל – שפרס הוא אחד ממיצגיה – באחד מהימורי המדיניות הבעייתיים ביותר שחתמה מדינת ישראל, מפני שהוא מכיל תשלום מראש על משהו עתידי, ללא קבלת כל ביטחונות משום גורם.
    האם אתה סבור שלו אחת מ- 35 החברות הישראליות העסקיות שהזכרת הייתה חותמת על הסכם כזה?
    ומלחמת יום הכיפורים (אותה לא ניצחנו אגב, אבל זה כבר מאמר אחר): האם משהו מהתכנונים הישראליים – הצבאיים והמדיניים – התקיים?
    ומלחמת סיני: האם משהו ממה שחשבו המתכננים התקיים? בן גוריון ראה את הסכנה העיקרית בהתקפה אווירית ערבית. לא האמריקנים ולא הרוסים נלקחו בחשבון, כיוון שבארצות הברית, עמדו להתקיים בנובמבר בחירות לנשיאות. הנשיא המכהן, דווייט אייזנהאואר, שאף להיבחר לכהונה שנייה, ולכן ממשלו לא היה פנוי דיו לעסוק בבעיות המזרח התיכון. ברית המועצות הייתה עסוקה בפלישתה להונגריה, כדי לדכא את המרד ההונגרי… אפילו התכנון הצבאי לא עבד, כי אסף שמחוני לא הבין את תכנית דיין, שלא היה שם לידו על מנת לוודא שתבוצע.
    ו- 1967, התכנית האולטימטיבית שמימד ההפתעה שלה שיתק את היריב… שבה נוצרה הצטברות של אירועים שיצרה ניצחון גדול… האם ניתן לחזור על הנס הזה במאה השנים הבאות?
    הוא אשר אמרנו. תכנון איננו זבאנג וגמרנו. הוא עבודה לאורך זמן, שבו אתה מגיב כל העת לפעולות יריבך, כמו לוח שחמט, אבל עם מספר בלתי נדלה של אפשרויות פעולה והפתעה…
    מן הסתם עוד ננצח באתגרים רבים ונפסיד באחרים (בדרך כלל – כדרכו של עולם ששולטת בו אי הוודאות – מהסיבות הלא נכונות…). אבל, התרבות האסטרטגית הישראלית לא תשתנה כנראה… ולאבות המייסדים תישאר תמיד זכות אבות, על הטוב והרע גם יחד!

    1. עכשיו הפלת אותי לקרשים.
      קודם כל לא ענית על שאלתי האם הערבים כל כך גרועים.
      שנית – לא ניצחנו ביום הכיפורים?
      עדיין מבלי לקרוא את ספרו של אדמסקי אני מבקש לומר לך שיש לך מבט לא מציאותי על מה שקרוי תכנון.
      אתה מזכיר לי את אלה שטענו שלמדינת ישראל ולצה"ל לא הגדירו מטרות מלחמה. קשקוש נוראי.
      גנרלים אמריקאיים היו כן במשך חודשים ללמוד כל מיני דברים. הם למדו. הם ישמו במלחמותיהם.
      איך עם של פליטים מעשרות גלויות הקים כאן מערכת בטחון אדירה. בלי תכנון? איך כמה מאות טנקיסטים וכ 200 חיילי גדוד 50 בלמו את פלישת השריון מהגדולות בהיסטוריה (עם תמיכה של חיל אויר) זה בלי תכנון?
      זה בלי תרבות אסטרטגית?
      אני מודה שאני די מתכעס תוך כדי כתיבת תשובה זו.
      עם כל הכבוד אני חושב שאתה מציג עמדה חד צדדית, שטחית, אולי גם אינטרסנטית שחוטאת לאמת ולמציאות. זה לא שאין בעיות. היו וישנן. אבל דילטנטיקה שכזאת?

      1. ד"ר דגני היקר, הכנסת עולמות שלמים בתשובה אחת…

        1. הערבים היום אינם גרועים בכלל. מרגע שהפסיקו לחקות תורות לחימה של אחרים (הדוקטרינה הסובייטית למשל) והתאימו את המלחמה לאופיים וליתרונותיהם הם הפכו יריב קשה ומר. לענייננו זה לא משנה כי מתכנן לא בונה על כך שהאויב שלו גרוע. הוא מכין אלטרנטיבה להתפתחויות.
        2. באשר למלחמת יום הכיפורים, היא הסתיימה בתיקו צבאי, ובניצחון מדיני ערבי אסטרטגי. מדינה מנצחת כאשר מטרות המלחמה שלה מושגות.
        מטרת סאדאת: לנתץ את תורת הביטחון הישראלית שניתן לשמר את הסטטוס קוו.
        מטרת ישראל: לשמור על הסטטוס קוו.
        מי ניצח?
        אגב, אינני סבור שיש בכלל שאלה בתחום זה בספרים רציניים של היסטוריה צבאית ואסטרטגיה ולא בדיבורי הבל של פוליטיקאים… הכל כתוב והברירה נתונה.
        ויש עוד כלל אצבע: אחרי מלחמה מוצלחת אתה מחזיק יותר שטח ממקודם וצבא האויב מושמד. האם זה מה שהתרחש בעקבות ההסכמים המדיניים שאחרי מהמלחמה? דע: אין מנצח שהולך אחורה, ואם יש לך דוגמאות סותרות אשמח להתעמק בהן.
        2. באשר לגנרלים אמריקניים – פה אתה מגיע לבעיה אחרת: גם תכנונים יסודיים נכשלים ברובם. זו עוד סיבה לעבור לתכנון דינאמי ומתמשך, כזה שחסר כל כך בהסכמי אוסלו ובהתנתקות…

        וכל היתר בעיני המתבונן…

  5. כי מראש לא היה סיכוי
    הפערים בין הצדדים עד היום לא מאפשרים

    1. בוא נצא מהשטחיות ונתייחס להסכמי אוסלו יותר ברצינות. נכון שיש אספקטים בהסכמים אלו שכשלו בשל קיצוניים בשני הצדדים. אולם אחרי אוסלו 1 בא אוסלו 2. הסכם בן 320 עמידי A4 הכוללים מפות מפורטות כתוב באנגלית משפטית מדויקת המהווה מלאכת מחשבת של תכנית מעשית ואסטרטגית שקיימת ועובדת עד היום בין הנהר לים. לא רק זאת התכנית הולכת ומשתפרת ען חלוף הזמן. חתומים עליה רבין וערפאת מזכיר המדינה האמריקאי ושר החוץ הרוסי. כך שיש לה גם מעמד דה יורה – הכרה בינלאומית. זה כשלון?

      1. חד משמעית.
        כל תכנון אסטרטגי (כמו מלחמת יום כיפור למשל…) נמדד לפי הסגת המטרה.
        ההסכם נועד להוביל להסכם קבע תוך מספר שנים. תחת זאת הוביל למרחץ דמים חסר תקדים בתוככי ישראל ולקיטוב.
        הוא נעשה עם הקבוצה המושחתת מחוץ לשטחים במקום עם הפלסטינים הצעירים בשטח, שהתחננו לא להכניס את ערפאת לכאן.
        הוא נעשה ללא תכנית חלופית, מה ייעשה כשהפרות ההסכם – הצפויות! – תתרחשנה.
        במקום להיות קפדנים וחזקים ולהיעזר בתמיכה בין לאומית, ההנהגה הישראלית הצדיקה את התנהגות ההנהגה הפלסטינית, משיקולים פנימיים.
        חוששתני שנישאר חלוקים לגבי משמעותה של הצלחה.

        1. אנו קרובים למיצוי לכן אענה בקיצור:
          כן נשאר חלוקים, ראייתך שטחית וחד ממדית ותקועה בקונצפציות שמזמן עבר עליהן הקלח.
          ההסכם נועד להרבה יותר דברים מאשר הסכם קבע תוך כמה שנים.
          לאף קבוצת פלסטינים צעירים לא היה מעמד שעמו ניתן היה להתדיין ברצינות.
          היו תכניות להמשך שחלקן התבצע בהצלחה.
          זו איוולת ממדרגה ראשונה לחשוב שאפשר לקבל ביטחונות מגורמים בינלאומיים. יש דוגמאות למכביר.
          אל תשכח שאוסלו גמא את האינתיפאדה הראשונה.
          אל תשכח שאוסלו גררה שלום עם ירדן
          אל תשכח שאוסלו נתנה דחיפה אדירה ליחסי החוץ של ישראל.
          אל צתשכח שאוסלו א' הביאה לאוסלו ב' ולהסכם שקיים ועובד עד היום בצורה מוצלחת למדי.
          ואל תשכח שאין לדעת לאן העניינים היו מתפתחים ללא אוסלא.
          כמובן היו גם כשלונות.
          ועוד מילה על תכנון ואסטרטגיה – ללא היסטוריה מתאימה התפתח כאן התחום הזה לרמה מדהימה.
          אנא טול קורה מבין עיניך

  6. מתגובת הימין שהיה חזק פוליטית כמוהם והיה להם נוח שההסכמים לא יצאו אל הפועל

    1. להזכירך:
      37 ימים אחרי שנחתם הסכם אוסלו ב' רצחו את מנהיג "השמאל". הכל נעצר והלכו לבחירות. "השמאל" הפסיד את השלטון, לכן למנהיגיו, כמו שאתה כותב, כבר לא נותר זמן לפחד. והשאר – היסטוריה.

    2. בעיה של נוחות? אינני סבור כך.
      כדאי לזכור כי ערב הרצח מדינת ידראל הייתה בכאוס עקב הפיגועים בעריה הגדולות, כמוהם לא ידעה עד אז מעולם. ההנהגה הייתה בלחץ עצום כשהנשיא ויצמן קורא בגלוי לרבין לעצור את הסכמי אוסלו.
      אם פרס למרות הרצח הפסיד (כן, היה גם ענבי זעם…), סביר שרבין היה מפסיד גם הוא.
      הזמן לעצור היה הרבה לפני, עם הההפרות הראשונות ונאומי ערפאת, לכנס את מנהיגי העולם ולדרוש איפוס מחדש. אם זה היה קורה אולי היה סיכוי…

    1. ברוך יקר,

      לתלמידים שלי בקורסים במורכבות אני תמיד מציע, שבכל פעם שמנתחים מערכת מורכבת, יתעקשו לחפש לפחות שלוש סיבות.
      מערכת מורכבת תקבל תפנית תמיד כתוצאה ממפגש של גורמים.
      אז הימין הישראלי הוא אחד. נשארו לפחות עוד שניים…

  7. שהמנצח במלחמה והחזק יכול וצריך להיות יותר נדיב. מאי הבנה כזאת נכשלו ההסכמים.

    1. באיזו מלחמה ניצחנו?
      ומתי נדיבות מצד החלש הקטינה את תביעות החלשים?
      נסה לגבות את בינך הקטן מול אחיו וראה, אם זה גורם לרגיעה, או להתלקחות גדולה הרבה יותר…

  8. לא שהפלשתינים נקיים מהכשלון. אבל אנחנו המנצחים. אנחנו השולטים. מאתנו היה מצופה ליותר.

    1. לירון,
      התשובה שלך גוררת אותי לויכוח פוליטי ואין לי עניין בכזה.
      אינני יודע אם את זוכרת את תופעת האוטובוסים המתפוצצים, כשלראשונה חטפה ישראל בעורף שלה בגדול.
      אסטרטגית, איזה מנהיג לא היה נבהל?
      לטעמי, לו היו נבהלים מספיק, עוצרים את התהליך ומבצעים בירור בינלאומי לאן הולכים, אולי אולי היה פה שלום, כי הפלסטינים היו מבינים שאין רווח מסוג ההתנהגות שאימצו…

  9. כדי להחליט האם הסכמיי אוסלו הם הצלחה או כישלון, האם טובים או רעים לעם ישראל , צריך רק לשאול מנהיגי ימין כמו נתניהו, בנט, סער, דיכטר, אולמרט הנגבי ושכמותם, האם הם היו חוזרים לשלוט על רמאלה, שכם, עזה, חברון, קלקליה, גנין, יריחו, חן יונס טול כרם ובנותיהן , אילו אבו מאזן היה מניח להם על השולחן את מפתחות השליטה על הערים האלה, ובעצם על חזרה לשליטה צבאית ןמדינית מלאה בין הירדן לים. התשובה היא כמובן שלא. שום מנהיג ימני שאיננו משיחיסט ברמה חולנית, לא חושב שטובת מדינת ישראל היא לחזור לשליטה מלאה בין הירדן לים, ולהפוך את ישראל ממדינה יהודית ל"מדינת תיקו", עם 7 מיליון יהודים ומולם 7 מליון פלסטינים בין הירדן לים. הסכמיי אוסלו הם הסכמיי הצלה לישראל למי שמבין מהי האלטרנטיבה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

בקבוק בושם

STORY PHARM בישראל

סיפור ההצלחה של מותגי העל בשמים ואיפור

מיטה

חדר השינה "כמקדש"

מהי הפרעת שינה כרונית וכיצד אפשר לשפר את השינה

דילוג לתוכן