צרות מבית ומחוץ

טאיפ ארדואן, ראש ממשלת טורקיה, אינו אהוד במיוחד במזרח התיכון בשנים האחרונות. בקפריסין, לא כל שכן ביוון השכנה, רואים בו אדם בעל כוונות אימפריאליסטיות מובהקות, שלא רק שלא סייע להגיע לדרך מתקבלת על הדעת של חיים יווניים-טורקיים באי הקפריסאי, אלה מעודד תוקפנות טורקית, במיוחד בכל הקשור בניצול מאגרי הגז באזור. מדינות מרכז אסיה נזהרות שלא להתעמת עמו בשל מיקומה האסטרטגי של טורקיה בחיבור בין אסיה לאירופה. איראן רואה בו שליט סוני שהטיפול בו רק נדחה עד שאיראן תחזק את מעמדה כמעצמה אזורית. אסד הסורי נלחם בו בפועל בתגובה לתמיכה הטורקית במורדים הסונים בסוריה. בסעודיה, בירדן, במדינות המפרציות ובמיוחד במצרים, רואים בו את האב הרוחני החדש של האחים המוסלמים, שמאיים על השפעתן ועל מעמדן בעולם הסוני. בישראל רכש ארדואן מעמד של לא פחות ממנהיג המגמה האנטי-ישראלית המתוחכמת בעולם המוסלמי, במיוחד מאז אירועי המרמרה. לכל זאת הגיע ארדואן לאחר מסע ארוך ליישום מדיניות של "אפס סכסוכים" עם שכנותיה של טורקיה, ומגמה מוצהרת להפוך למנהיג המזרח התיכון.

אך בסופו של דבר מעמדו בזירות האזורית והבין-לאומית אינו כאב הראש העיקרי של ארדואן בימים אלה. מי שתכנן להפוך בקרוב לנשיא בעל סמכויות אבסולוטיות בטורקיה, מוצא את עצמו בקרב מאסף על עצם שלטונו. סיסמתו לבחירות המקומיות הצפויות במרץ הקרוב היא "מנהיג נחוש ואחראי" ששולט במצב. טורקים רבים שואלים את עצמם כיצד תשפיע בחירה בו על הכלכלה הטורקית הנסוגה, ועל מעמדה של טורקיה בתור מדינה מתקדמת בעיני האירופים והאמריקנים, החשובים כל כך לכלכלה הטורקית ולמעמדם של מיליוני הטורקים החיים באירופה.

מאז פרוץ פרשות השחיתות בדצמבר, פרשות שמעורבים בהן עמוקות בכירי שריו של ארדואן ומקורביו, לא עובר יום בלי ידיעות על טיהורים ברשויות האכיפה. כמאה שופטים ותובעים פוטרו, והממשלה מאמצת ומיישמת רגולציה שמעמיקה את שליטתה ואת פיקוחה על אמצעי התקשורת, על האינטרנט ועל מערכות המשפט והמשטרה. הממשלה גם פועלת בחריפות נגד גורמי אופוזיציה מרכזיים שהיו עד לאחרונה בעלי בריתו של ארדואן, ובמיוחד הגופים הכלכליים שבשליטת מוסטפה סרגול. ארדואן טוען שפטולה גולן, מנהיג אסלמי מתון וכריזמטי החי בארה"ב, משמש סוכן אמריקני (וציוני). הוא מאשים אותו בהובלת ניסיון הפיכה באמצעות סוכניו במשטרה ובמערכת המשפט. לצורך כך, באופן מפתיע ומתוחכם, ארדואן מנסה לגייס לצדו שני גורמים שבהם דווקא נאבק עד חורמה כל השנים: הצבא והכורדים. את הצבא הוא מנסה לגייס באמצעות הסרה של חלק מההרשעות בבגידה של בכירי הגנרלים, ואת הכורדים באמצעות גזרים במו"מ המתנהל על אוטונומיה חלקית עבורם.

אף שהאופוזיציה הפוליטית נגדו מפולגת וחלשה, אף שיש בידיו עדיין אמצעי שליטה חזקים, מעמדו של ארדואן הולך ומתערער משלוש סיבות עיקריות. הראשונה והמרכזית היא הכלכלה. ארדואן זכה לפופולריות במידה רבה הודות לצמיחה ולשיפור ברמת החיים שהושגו בתקופתו. הצמיחה נסוגה בחדות, הלירה הטורקית איבדה מערכה דרמטית והריבית עלתה. בעיני הציבור הטורקי העניין הכלכלי ופרשיות השחיתות משפיעים על פרנסתם, על תנאי חייהם ועל כושר התחרות של טורקיה בשווקי אירופה.

כאב הראש השני של ארדואן נמצא מחוץ לטורקיה. טורקים מעטים בלבד האמינו באמת שטורקיה תצורף לאיחוד האירופי, אך בימים אלה הם חוששים שהם חוזים בהתרחקות ארצם מהמגמה הדמוקרטית שמומשה כמענה לדרישות האירופיות. המשבר בסוריה, והמעורבות הטורקית המוצגת כסיוע לגורמי אל-קאידה במאבקם באסד, גורמים לטורקים רבים לחוש שמדיניותו של ארדואן תמיט אסון על טורקיה עצמה, ותביא לפגיעה נוספת במעמדה באזור, על כל ההשלכות הכלכליות הנובעות מכך.

בעייתו השלישית של ארדואן היא פנים מפלגתית. הוא זוכה לראשונה לביקורת פומבית חריפה מחלק מראשי מפלגתו, כולל ממי שהיו עד לאחרונה שרים בכירים. אחד מהם תקף את ארדואן אישית ואת עריצותו, וקרא במפורש להתפטרותו. אפילו נשיא טורקיה עבדוללה גול, בן בריתו העיקרי של ארדואן, חברו האישי זה שנים ושותפו לייסוד ולהנהגת המפלגה, מפנה אליו כתף קרה ולא מתחייב לאשרר את החוקים שארדואן מנסה להעביר כדי לשמר את שלטונו. הכתף הקרה הזו משמעותית אפילו יותר מהפעילות של גופי האופוזיציה, משום שהנשיא הוא בשר מבשרו.

לארדואן יש עדיין תמיכה ניכרת, ומשאלי דעת קהל מצביעים על תמיכה של כ-40%. טורקים רבים חוששים מחזרה למשבר הכלכלי ולחוסר היציבות שעברה טורקיה בתחילת שנות התשעים, ומעריכים את פיתוח התשתיות שהם רואים ברחבי טורקיה ובעיקר באזורים הכפריים. המהומות באיסטנבול והתפרצות האלימות הקשה על נזקיה החמורים – הכלכליים והתיירותיים, גורמים עדיין לטורקים רבים לחוש שנדרש "מנהיג חזק", שמסוגל לשלוט במצב אפילו במחיר פגיעה בדמוקרטיה המערבית, שנתפסת עדיין על ידי רבים כהשתלה חיצונית במענה ללחץ אירופי.

ארדואן ותומכיו ציפו למסע נעים וקל לנשיאות בבחירות בקיץ הקרוב. לאחר מכן תכנן ארדואן לקבל על מגש של כסף את התפקיד מידידו עבדוללה גול, ואולי אפילו לעשות מעשה פוטין ולהתחלף עם גול בתפקידים, אך תוך העברת מרכז הכוח לארמון הנשיא, ואיוש הממשלה בנאמניו האישיים ובראשם ראש המודיעין שלו. הציפיות הללו התחלפו בתמונת מציאות בעייתית מאוד המעוררת שאלות וסכנות. אפילו ניצחונות בבחירות המקומיות ובבחירות הכלליות הצפויות בטורקיה בשנה הבאה, כבר אינם מובנים מאליהם.

אין ספק ששנתו של ארדואן נודדת בלילות אלה. הדימוי של המנהיג בעל מגע הזהב, המשיג את כל מבוקשו, רחוק ממנו יותר מאי פעם. אינני בטוח שבירושלים מזילים דמעה על מציאות זו, אפילו אם בזמן הקרוב יצליחו להגיע להסכם עם טורקיה בראשותו על סיום משבר המרמרה.