השפעה חיצונית הרסנית

המאמר נכתב במשותף עם גיא ישראלי

מפעל "תעשיות אלקטרוכימיות" (לשעבר פרוטרום) פעל, עד לסגירתו, באזור התעשייה הדרומי של עכו. המפעל ייצר חומרי PVC, כלור, סודה קאוסטית וחומרי הדברה. תהליך ייצור החומרים במפעל גרם לנזקים סביבתיים באזור כולו, מאות טונות של חומרים מסוכנים שהוטמנו באדמת חופי עכו גרמו לזיהום חמור בקרקע ובאוויר, במי התהום ואף בים. הטמנת החומרים בדרך מזיקה זו פגעה ישירות בבריאותם של עובדי המפעל, בתושבים המתגוררים באזור, במתרחצים בחוף הים וכן בדגי המפרץ, מה שהביא לפגיעה בריאותית שניונית בצרכנים שקנו דגים. עקב כך הופסק שיווק הדגים ופרנסתם של דייגי המפרץ נפגעה.

בשנת 2004 פרצה שריפה גדולה במתקן הייצור, ובעקבותיה החליט המשרד להגנת הסביבה לסגור את המפעל. לפי נתוני "המכון לחקר ימים ואגמים", בשנת 2010 נמצאה כמות כספית חריגה פי 600 מהתקן המרבי, ועד היום נמדדת כמות כספית חריגה באזור. הנזקים הסביבתיים שגרם המפעל הובילו להפחתה בתיירות בעכו ולפגיעה כלכלית במסעדות, במלונות, ובאטרקציות בעכו ובחוף הים. התעוררה ביקורת ציבורית נרחבת על התנהלותו של המפעל וכן על רשלנותן הכושלת של הרשויות. הופעל לחץ ציבורי על הרשויות להחזיר את המצב לקדמותו, אך הנזקים הסביבתיים הומרו לבעיה כלכלית מסובכת, שאילצה את הרשויות להתמודד עם נזקים כלכליים של טיפול בבעיית הזיהום ונגזרותיה.

המקרה של מפעל "תעשיות אלקטרוכימיות" הוא ביטוי למצב של כשל שוק שנובע מהשפעה חיצונית שלילית. המפעל העדיף להיפטר מהחומרים המזהמים על ידי הטמנתם בקרקע או הזרמתם לים, במקום לשאת בעלויות הטיפול ולחשב אותן כחלק מעלות המוצר, כך למעשה השית המפעל את ספיגת העלות על החברה כולה. כתוצאה מכך נגרם נזק משולש: סביבתי – הקרקע מזוהמת, המים מזוהמים, וישנה פגיעה בדגה; פגיעה בבני אדם – עובדים חולים, תושבים רבים באזור חולים, אנשים אוכלים מהדגים שנפגעו מהזיהום. כלכלי – עלות השבת המצב לקדמותו גדולה פי כמה וכמה מאשר עלות מניעת הזיהום. במצב זה נוצר אובדן רווחה של החברה בכללותה, וישנו נטל עודף בשוק מכיוון שלא מחושבות השפעות חיצוניות שליליות.

לרשות הממשלה עומדים שני אמצעים עיקריים המתאימים ביותר להתמודדות עם כשל השוק שתואר לעיל:

ראשית, הגברת הרגולציה – בדמות ציווי ושליטה. א. תקן סביבתי – הגבלת כמות השימוש בחומר מסוים. אילו היו מגבילים את היקף השימוש בכספית היה ניתן למנוע את עוצמת הפגיעה בסביבה ובאדם. רגולציה מסוג זה הייתה משפיעה באופן ישיר על התנהלות המפעל וכל שכן על היקף הפגיעה.

ב. תקן טכנולוגי (BAT) – תקן כזה היה מחייב את המפעל להשתמש בפתרונות טכנולוגיים אשר יביאו לצמצום פליטת החומרים המזהמים או לכל הפחות יטפלו בהם כראוי וימנעו את זליגתם למרחב הציבורי, לקרקע ולים.

שנית, הטלת מיסים – הממשלה רשאית להטיל מיסים על חברות בתהליך הייצור, פליטת חומרים או הובלתם, בהתאם להשפעה החיצונית. המס האפקטיבי ביותר הוא מס פיגוביאני. מס זה נועד לגרום לפירמות להשוות את העלות הפרטית לעלות החברתית הרצויה בשוק. שיעורו נקבע לפי שיעור הנטל העודף שגורמת ההשפעה החיצונית השלילית, ובכך הוא מביא את השוק לנקודת שיווי המשקל החברתית. הטלת מס בגובה הנזק הייתה גורמת ל"תעשיות אלקטרוכימיות" להביא בחשבון הכלכלי של המפעל גם את הנזק הסביבתי הכרוך בפעילותו ובעצם להתחשב גם במשתנה זה כחלק משורת הרווח המשולשת.

לסיכום, במקרה של מפעל "תעשיות אלקטרוכימיות", שילוב בין קביעת רגולציה בדמות תקנים ומכסות וקביעת מס פיגוביאני בשיעור ההחצנה המוערך היה מֵצֵר את צעדי המפעל, גורם לו לטפל בפסולת ובזיהום הכרוכים בהליך הייצור ומונע מהחברה אובדן רווחה מיותר.

*

גיא ישראלי הנו סטודנט לגאוגרפיה ומדיניות סביבתית, באוניברסיטת בן גוריון