הישראלי המלכלך

ליבנו נחמץ כל אימת שאנו יוצאים למרחבי הטבע המצטמצמים שלנו ונתקלים בהררי האשפה שהישראלי הממוצע מותיר אחריו בשטח. כל המאמצים הרבים המושקעים בחינוך ובהסברה להגנת הסביבה ולהתחשבות בזולת – אינם משיגים את יעדם. גם אלו המנסים לתקן את המצב ומעיזים להעיר לוונדליסטים בשעת מעשה, חשופים לתגובה קיצונית אלימה עד כדי סכנת חיים (ראו אירוע כנרת לאחרונה). ישראלים המטיילים בפארקים בחו"ל מוריקים מקנאה לנוכח המשמעת של תושבי המקום, הנענים מתוך הבנה פנימית להנחיות השמירה על הסביבה, ולא רק מחמת הענישה המחמירה לחורגים מכך. באיסלנד למשל אין בשטחי הטבע פחי אשפה ציבוריים, כל אחד נדרש לפנות את האשפה ולרוקנה רק במקומות המותרים. תייר או מקומי החורג מכך צפוי לקנסות כבדים ביותר מהריינג'רס, המגלים אפס סובלנות, באמת ובתמים, לכל הפרה, ותהא הזעירה ביותר.

ברור לנו שלעולם לא נהיה איסלנד וגם לא סינגפור או אוסטריה. כנראה זה לא בדנ"א היהודי, שעבורו הניקיון הוא עד סף הדלת, ומעבר לזה – הרוח תעשה את השאר. משהו בתרבות המקומית אומר "למה מי אתה שתגיד לי מה לעשות…" והוא המושל בכיפה. אפשר רק להתגעגע לימי ילדותנו, כשהיינו חברים ב"חברה להגנת הטבע", עם תלבושת, סיסמה ושיר. דאגנו לשמירה על פרחי הבר – שעדיין חיים בישראל בזכות הפרויקט הזה, שנטמע בנו ושהנחלנו לילדינו ושימרנו עד עצם היום הזה. מדוע הפרויקט הזה הצליח כל כך בשנות השישים של המאה הקודמת? כי נשבה רוח קולקטיבית בעם וגדלנו באווירה של תנועות הנוער החלוציות. מה נותר מזה היום? וגרוע מכך – איזו תרבות החליפה את התרבות של אז? מדי פעם ישנם אנשים טובים באמצע הדרך, המתגייסים למשימה הסיזיפית של ניקיון אחרי המלכלכים, אבל הם ספורים, ובהיעדר ממשיכים – מתייאשים. וגם מבצעי הרשויות לנקות את החופים "שבוע אחד בשנה" – זה רק פירור, כי ניקיון לא עושים במבצע, אלא כל בוקר, כפי שמצחצחים שיניים.

בעת האחרונה אנו חווים עלייה קשה בתופעות האנטישמיות באירופה, שבין השאר ממחזרות את המנטרה הנושנה "היהודים מפיצים את המחלות", כפי שראינו בימים האחרונים באיטליה למשל, עד כדי תקווה ש"מישהו ישלים את החזון של היטלר". לא שניתן להצדיק תגובה זו בשום צורה ואופן, אבל ודאי שיש להימנע מהתנהגות תורמת. לא סתם אוקראינה מתנגדת לעלייה המסורתית של יהודים חרדים לאומן, מה שהם מתירים אחריהם הוא אות בושה וכלימה לעם הספר, כתם ההולך ומתרחב מדי שנה, ומלבה את השנאה האנטישמית הקיימת גם כך. ולמען האמת, גם בתוך ישראל נשמעים קולות מחאה על "יבוא" אלפי חולי קורונה פוטנציאליים מעדת החרדים מניו יורק, שיש עדויות לכך שהם היו גורם משמעותי להתגברות התחלואה בגל הראשון בישראל.

ההתנהגות של הצעירים הישראלים המציפים את ערי וחופי יוון מכניסה את התושבים המקומיים לכוננות ספיגה. רק הכסף ומצוקת העיתים גורמים למוכנותם לסבול את ההתנהגות המופקרת של צעירים מתודלקים באלכוהול, ואל תנסו אפילו להצדיק זאת בקלישאה המזויפת של "המצב הביטחוני בישראל".

היעד הבא של הישראלי היא דובאי. בתמונות היא נראית חלומית, פנינה של ארכיטקטורה שמימית, סדר, ניקיון, אסתטיקה ומודרניות. ומעיד נציג הקהילה היהודית המקומית שאפשר להסתובב ברחובות עם יהלומים ואיש לא יפגע בך. שמענו את סוחרי המקום המצפים לביקור הישראלים – גן עדן של ממש. אבל אני אחוז חלחלה ממה שיקרה כאשר גדודי ישראלים יפשטו על המקום, ומתוך הרגל יקחו "מזכרות" מבתי המלון להראות לחברים בבית… הלכלוך שישאירו מאחוריהם, הצעקנות, החוצפה, השתייה ושאר המאפיינים הדוחים, עד שיבקשו שלא לראות אותנו יותר…

פתרון? מלבד חינוך והסברה ובעיקר דוגמה אישית של נבחרי הציבור, יש להתייחס לכל התופעות האלו כאל טרור מקומי, ולהתאים להן ענישה ברמה של אפס סובלנות אמיתית, ולא מהשפה אל החוץ, כפי שמשטרת ישראל ורשויות המשפט נוהגות היום. להתייחס לזיהום הסביבתי והתעשייתי באותה חומרה כמו הטרור החקלאי – הסובל גם הוא מהזנחה פושעת של הרשויות ובתי המשפט, המפגינות סלחנות בלתי נתפסת. משרד איכות הסביבה צריך להיות אחד המשרדים הבולטים והחשובים ביותר, לצד משרד החינוך והפנים, כדי להוביל את המערכה החיונית הזו בישראל, בתקווה שעדיין נותר זמן לתיקון.