קרב בין ירוק לירוק

לפני כשלושים שנה הפסקתי את עיסוקי בתחום הפסיכולוגיה ועברתי מטיפול באדם לטיפול באדמה – כלומר לתחום איכות הסביבה. כאשר התחלתי לעסוק בנושא גיליתי שבנושא זה קיים קשר דמוי-גורדי של הון-שלטון, מאבק שכיניתי "קרב בין ירוק לירוק" – בין ירוק-הדולר ונאמניו לבין ירוק-הטבע ושומריו. במאבק זה חשנו תדיר כי אנו נמצאים במגננה או בנסיגה ושבעלי ההון ובעלי השררה עושים יד אחת ורואים בנו חבורת נודניקים הדואגים לפרעוש יותר מאשר לבני-אנוש, בעוד שהם עצמם כובשים חלקה אחר חלקה. אולם למדנו כי אנו חייבים לצרף למחנה הנגדי אזרחים מן השורה ואת תושבי המקום שעל הפרק, ואף עשינו מאמץ להגיע אל מרכזי השלטון המקומי והארצי כדי לאזן השפעות. כשכלו כל הקיצין פנינו גם לערכאות, ואלה לרוב לא הפנו לנו עורף. סיוע רב קיבלנו בעיקר מארגונים ירוקים ואך סיוע מועט הגיע מהמשרד לאיכות הסביבה.

תור הזהב לשירות בתחום היה עם מינויו של השר יוסי שריד, אשר תמך בפרויקטים לשמירת הטבע, אולם מאז חזר המשרד להגנת הסביבה ואיבד מערכו, ושב להיות אימפוטנטי, בלתי-נחשק, משרד שאין רבים עליו. אמנם במשך השנים נחקקו חוקים חשובים, למשל חוק החופים, הפיקדון, הניילון ועוד, אך אלה לא תמיד נאכפו, וממילא בדרך כלל הבעיות האקולוגיות אינן בראש מעייניה של הממשלה, ופתרונותיהן נתונים לחסדי המאבק. המצב ברוב רובו של העולם דומה, במיוחד בעולם השלישי, כי כאשר עומד על הפרק פיתוח למען רווחת האדם ופינוקו ומנגד עומדת שמירת זכויות החי והצומח – לרוב הממשל פוסק לטובת האדם, גם אם זוהי טובה קצרת מועד שבמהרה תהפוך לרעה גדולה עד מאוד.

אחת הדוגמאות הבולטות והמדאיגות ביותר היא כריתת יערות הגשם בברזיל. דאגה זו גברה לאחרונה כשבברזיל נבחר נשיא שהוא איש ימין קיצוני ובלתי ידידותי בעליל, הן לאדם (שבטי ילידים) הן ליערות. כבר בתקופת הבחירות הכריז כי ייסוג ממדיניות סביבתית ויעביר את המשרד להגנת הטבע למשרד החקלאות. כך ייתן אור ירוק להמשך בירוא יערות האמזונס והאורינוקו, לטובת גידול סויה – מזונם של עדרי הבקר העצומים, עבור תאגידי בשר כמקדונלד'ס ודומיו, המספקים את תאבונם הקרבורי של אזרחי מדינות רבות. פגיעה באגן האמזונס היא מעין חנק עולמי איטי, באשר הוא מהווה את אחת מריאות החמצן המרכזיות של הכדור.

זוהי דוגמה למעגליות מטרידה: חברות ענק עושות יד אחת עם משטרים או ממשלות מקומיים לפי דרישת ציבורים רחבים, והעניין מסתכם בכיליונם של כ-40% מעולם החי והצומח וסדר גודל דומה של עתודות קרקע, הכחדת מינים – לרוב בלתי הפיכה – ופגיעה קשה בכדורנו היחיד. לחשכת מצב זה, יש סיכוי רב שנכדי-נכדינו יכירו פיל, ברדלס, נרקיס או באובב רק מספרי זיכרון.

איך ניתן לפצח מעגל אימים זה? יש הצעות רבות: מהסכמי סביבה פעם-פה-פעם-שם, הגבלת ילודה ועידוד צמחונות ועד פיקוח וריסון תאגידים, כולל מיסוי כבד, וחינוך לצמצום צריכה באשר היא. הצעות טובות לעילא, אך פתרון אולטימטיבי טמון ראשית בדעת הקהל ולחציה: במודעות ובשינוי התנהגות וערכים. לביסוס הטענה, אביא דוגמה מקומית: עיר-הימים בנתניה. בראשיתה כללה התכנית בנייה של כמה אלפי יחידות דיור בשטחים פתוחים, שני בתי מלון בחוף פולג ומרינה. הארגונים הירוקים יצאו כנגדה והתפשרו על כמחצית הדירות, ולגובה בלבד. אך תכניות החוף נותרו חלק מהמאבק הקלאסי המדובר. בבחירות האחרונות היו ראשת העיר וחברי מועצה ערים לרחשי הציבור, אותו ציבור שאמור לבחור בהם, והם עמדו לצדו, למגינת ליבם של היזמים.

הלקח המתבקש הוא שיש חשיבות מכרעת לדעת קהל. לרוב הציבור הוא שמוביל מקבלי החלטות, שכן מעטים המנהיגים שבאמת יודעים להוביל, לרוב הוא שמהווה משקל מאזניים מכריע כנגד אינטרסנטים צרי עין ואופק. אולם השינוי מותנה בראש וראשונה בחינוך מגיל צעיר ושכנוע בלתי פוסק. לעניינו של מאמר זה מדובר בחינוך לקיימות, הגברת המודעות לאיכותה של הסביבה והבנה כי זו גם איכותם של החיים ובריאותם. אמן.