סקר סיכונים

נושא מְכל האמוניה במפרץ חיפה, מעסיק זה שנים את דעת הקהל בישראל. לאחרונה, בעקבות דו"ח שיזמה עיריית חיפה, תפס הנושא תאוצה, נידון בבתי משפט בערכאות השונות, וככל שזמן סגירת המכל וריקונו הולך ומתקרב, עוסקים בו אמצעי התקשורת באינטנסיביות מרובה. אולם למרבה הצער, מכל האמוניה אינו מקרה בודד במערכת התכנון והסביבה בישראל. כמעט כל שימוש קרקע, שיש בו מידה מסוימת של סיכון או מטרד, מעוררים התנגדות מצד תושבים הגרים בקרבת מקום, והתופעה של NIMBY כלומר "לא בחצר האחורית שלי" הולכת ומתפשטת בציבור.

זוהי תופעה ידועה במדינות המפותחות. ככל שרמת החיים עולה והמודעות לנושאי איכות הסביבה מתרחבת, מתארגנים גופים "ירוקים" מקומיים או ארציים, שרואים בנושאי איכות הסביבה חשיבות רבה לאיכות החיים של התושבים. ארגונים אלו זוכים בשנים האחרונות לחשיפה הולכת וגוברת ולתמיכה של קרנות שונות. כמי שהחל את דרכו בנושא הסביבתי, לפני כמעט חמישה עשורים, אני רואה תופעה זאת בברכה, משום שבעבר כמעט לא הייתה כל מודעות לעניין, הציבור היה אדיש וארגונים לא-ממשלתיים כמעט לא היו קיימים. די אם אזכיר כי ראש עיריית חיפה דאז קרא לנו "עובדי אלילים", לעומת ראש העיר הנוכחי שקורא לסגור את מכל האמוניה.

אבל, במדינה קטנה וצפופה כמו ישראל, צריך למצוא דרכים כדי לשמור על הסביבה ועל בריאות התושבים תוך כדי המשך הפיתוח הכלכלי. המחשבה שניתן להעביר כל מפעל מזהם לנגב, היא מחשבה אסורה ובלתי הגיונית. בתפקידיי בממשלה טענתי תמיד, כי אין מקום בישראל למפעל מזיק או מטריד מבחינה סביבתית. אם לא ניתן למנוע את הזיהום או המטרד מוטב שלא להקים מפעל שכזה. יש מספר מצומצם של שימושי קרקע, כגון שדות תעופה, שטכנולוגית לא ניתן למנוע את כל המטרדים שהם מייצרים ולכן יש להרחיק אותם ממקומות יישוב. על הנגב צריך לשמור בדיוק כפי ששומרים על מפרץ חיפה. מה אפוא כן אפשר לעשות?

קיימות שתי שיטות עיקריות הנהוגות לבחינת הנושא: השיטה הדטרמיניסטית והשיטה ההסתברותית. על פי השיטה הדטרמיניסטית, אם קיים מתקן כל שהוא (מכל דלק, תעשייה כימית) ברור שביום מן הימים תקרה בו תאונה והוא יפגע בסביבה. השיטה ההסתברותית אומרת, כי יש לבחון מה ההסתברות שתאונה כזאת אכן תקרה, ואיזה סיכון מחושב אנחנו כחברה מוכנים לקחת. צריך להבין, בכל פעם שמטוס ממריא יש סיכון מסוים שהוא ייפול, כל גשר שנבנה יש סיכון מסוים שהוא יתמוטט, וכך כל מכלית דלק שנוסעת בכביש, יש סיכון מסוים שהיא תיפגע בתאונה והדלק יישפך על הכביש ויזהם את הסביבה. כל אלו הם סיכונים שאנחנו כחברה יודעים למדוד ולהחליט האם אנחנו מוכנים לחיות איתם.

לפני כמה שנים, בעת סלילת החלק המרכזי של כביש חוצה ישראל, עלתה טענה שמכליות שינועו בכביש עלולות לזהם את מקורות הירקון, המספקים מי שתייה. בחנו את הנושא בעזרת מומחים לסקר סיכונים שהזמנו מחו"ל. המומחים הגיעו למסקנה שהסיכון שדבר כזה יקרה הוא אחת למיליון שנה. המועצה הארצית לתכנון ולבנייה החליטה שמדינת ישראל יכולה לקחת על עצמה את הסיכון הזה. בסקר סיכונים כזה באה לידי ביטוי השיטה ההסתברותית.

במדינה קטנה ויחסית צפופה כמו ישראל, השיטה הדטרמיניסטית עלולה להביא למצב שלא נוכל לקיים בארץ תעשייה כימית, מפעלי דלק ומפעלים אחרים שמהווים גורמי זיהום פוטנציאליים רבים, דוגמה לכך היא סוגיה שעומדת על סדר היום שלנו – האם לפתח את מכרה הפוספטים בשדה בריר ליד ערד.

למיטב ידיעתי, לא נושא מכל האמוניה ולא נושא מכרה הפוספטים, עברו בדיקה של סקר סיכונים על ידי חברות בין-לאומיות המתמחות בכך. נניח לרגע שבדיקה כזאת תיעשה, ויוגש דו"ח הקובע כי הסיכוי שמכל האמוניה יתפוצץ הוא אחת למאה שנה, או הפגיעה בתושבי ערד תגרום לעלייה מסוימת בתחלואה – ייתכן שמקבלי ההחלטות יגיעו למסקנה כי זה מחיר שהחברה מוכנה לקחת על עצמה. לכל אלו שבוודאי יתנפלו עליי בעקבות אמירה כזאת, אני מבקש להזכיר כי כל שנה נהרגים יותר מ-400 איש בתאונות דרכים. אלו הם סיכון ומחיר שהציבור והחברה משלימים אתו, כדי שנוכל ליהנות מהמכונית הפרטית שלנו.

אם אנו רוצים ליהנות הן מאיכות חיים והן מרמת חיים גבוהה, עלינו להביא בחשבון שהדבר כרוך בסיכונים כל שהם. כחברה מודרנית ומתקדמת, עלינו לדעת לחשב את הסיכונים הצפויים מפיתוח כלכלי וטכנולוגי, לקיים תהליך מסודר של קבלת החלטות המבוסס על בחינה רציונלית ומקצועית, ולקבל החלטה המבוססת הן על השיקול הכלכלי והן על השיקול הסביבתי, תוך מודעות לסיכון הכרוך בהחלטה זאת.