גם את ביאליק יש לצנזר?

הרהורים בעקבות פסילת הספר "גדר חיה"
חיים נחמן ביאליק צילום: זולטן קלוגר he.wikipedia.org

פסילת הספר "גדר חיה" החזירה אותי לימים שבהם למדתי בבית ספר תיכון. אז – בשנות השישים של המאה הקודמת – נכלל בתכנית הלימודים בספרות סיפורו של ביאליק "מאחורי הגדר". הסיפור עובד להצגה ומוצג בתאטרון "פסיק" וגם מצוי בפרויקט בן יהודה בכתובת: http://benyehuda.org/bialik/hagader.html.

הסיפור מתרחש בפרבר שגרים בו יהודים ורק גויה אחת. התיאורים בסיפור רוויים סטריאוטיפים: הגויה מוצגת באור שלילי ביותר ומתוארת בצורה הומוריסטית עד בלי די (חנוך לוין הציג דמויות בדרך זו): החל בשמה וכלה בהתנהגותה.

הסיפור גם מציג תפיסה פוגעת בנשים ככלל: "לא שהם מתיראים מפני שקוריפינשטשיכא [שם הגויה]. כֹּח אשה, אפילו אם היא ערלית – מה הוא! מפני מה הם מתיראים? מפני קולה".

אצל אותה גויה, הקרויה בפי ביאליק "ערלית", מתגוררת "ממזרת". הנה תיאורה: "וה'ממזרת', זו מארינקא, עובדת בחצר וּבגן והולכת וּגבוהה מיום ליום, נחבטת מדי לילה – וּלחייה מאדימות כפרחי פרג. מחֲלַפְתָהּ עבתה ושמנה ושָדיה כתפוחי סתיו. זאטוטי הקצפים התחילו באים עם כלביהם מן השדה לריחה. אורבים הם לה בליל אביב וקיץ מאחורי הגן מן הצד השני, ממקום שהוא כָּלֶה שם אל השדה. אבל מארינקא כלא יודעת. ישֵׁנה היא בלילות אלו יחידה בצריף קטן של קש הזקוף באמצע הגן- וּשקוריפין (הכלב) רבוץ על פתחו. שומר הוא אותו כלב את הגן ואת מארינקא שמירה מעולה…

בשכונה היהודית מצד הרחוב לא היתה מארינקא מראה את פניה אלא לפרקים. פותחת היא את הפשפש ושוהה רגע מבחוץ כשידיה מקופלות על לבה – וּמיד חוזרת ונסגרת מבפנים. עינם ופיהם של העגלונים, המצויים עם קרונותיהם וסוסיהם הצרועים כנגד ירך ביתה, פוגעים בה תיכף ליציאה וּמבריחים אותה מיד.

באמצעות אחד הסדקים בגדר החצר נרקמה ידידות בין מארינקא לבן השכנים היהודים, נֹח שמו. הידידות הלכה וגברה. הם החלו נפגשים; נֹח הביא למארינקא מעדנים שאמו בישלה כדי שגם היא, האסופית, תיהנה מאוכל טוב. בלילות, כשהיה שומע את חבטות הערלית במארינקא, הוא היה בוכה. ידידות יפה וכנה נרקמה בין השניים משתי התרבויות והדתות השונות, ידידות שהפכה לאהבה. ברבות הימים הידידות הפכה לרומן בהסתר. בעקבותיו הרתה מארינקא.

הסיפור ממשיך ומתאר את היחסים בין השניים, את מעשי הוריו של נֹח ועוד ועוד. הסיפור מסתיים בדברים אלה:

"ובאחד הלילות עמד נֹח וברח עם מארינקא?

אין אתם יודעים את נפש האדם מפרבר העצים. בשבת חנוכה נשא נֹח בתולה כשרה בת מוכסן אחד, על-ידי שדכן וּבחוּפה וקידושין, כדת משה וישׂראל. לחג השבועות בא עם אשתו החדשה לבית הוריו בפרבר העצים והשמחה היתה מרובה. וּלאחר סעודת החלב, כשנתיחדו בני הזוג הצעירים על קורה מוטלת מאחורי הבית – עמדה באותה שעה מארינקא והתינוק בזרועה מאחורי הגדר והציצה דרך סדק".

בשנות השישים רובנו (חופשיים כאדוקים) היינו משוכנעים שהיהודים צדיקים, טובים והגונים. היינו קורבנות. חשבנו שאנו טהורים וזכים. לא "גילו" לנו מעשים מכוערים שעשינו בתור עם כלפי הערבים. ואיני באה לומר שהערבים צדיקים, אך אותם לא הציגו לנו ככאלה. לא סיפרו לנו על מנהיגים ישראלים שסירבו להיפגש עם מנהיגים ערבים כדי לקדם את השלום. החמלה האישית הרקיעה שחקים. נראה לי שכל זה היה חלק מן הציונות המתגשמת בישראל הצעירה.

מבחינתי הייתה בסיפור זה של ביאליק שבירה ראשונה של מיתוס על עמנו. פסקת הסיום הזאת פקחה את עיניי ומלווה אותי כל חיי בתור הגילוי הראשון שגם יהודי, ככל אדם בעולם, יכול לעשות מעשים לא מוסריים הפוגעים כל כך בזולת.

התלמידים של היום גדלים בתקופה שיש בה הרבה פחות סודות ופחות מיסטיפיקציה של העם היהודי משהיו בשנות השישים של המאה הקודמת. הפסקה האחרונה בסיפורו של ביאליק לא תזעזע אותם כפי שזעזעה אותי. ובכל זאת באותם ימים לא חשב איש במשרד החינוך שצריך לצנזר סיפור זה, המעמיד בחור יהודי באור שלילי כזה (וזאת בלי לומר מילה אחת על "עידוד התבוללות").

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

5 תגובות

  1. ביאליק היה פעיל בתקופה שהציונות הלכה והתרחקה מהדת ומתרבותה אבל כעת אנחנו בתקופה של התקרבות חסקה לערכי הדת וזאת התוצאה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

מייצג כסאות

רות הישראלית

תובנות אקטואליות מקריאה ישראלית במגילת רות

מהי שחיתות?

הגיגים על מה שמתרחש אצלנו בצמרת ההנהגה

מדביר מועך חרק

הדברת נמלים

למה כדאי לעשות את זה בצורה מקצועית?