כששעון החינוך ושעון הפוליטיקה מתנגשים

טוענים, ובצדק, שלפוליטיקה ולחינוך יש שני שעונים שונים, שלא לומר מנוגדים.

השעון הפוליטי קצר רוח, תזזיתי, קפריזי, קופצני, נע אחורה וקדימה ויש בו אין-ספור מחוגים. מחוג מפלגתי, ומחוג תקשורתי, ומחוג אמריקני, ומחוג של טרור, ומחוג של זיכרון וימי זיכרון, ומחוג של בחירות, ומחוג של חשדנות ועוינות אבל גם מחוג קטן של שיתוף פעולה, אמון ורצון טוב.

השעון החינוכי אטי מאד, תהליכי, בקושי יש בו מחוגים, כי הוא יותר דיגיטלי מאשר אנלוגי. זה שעון חול כמעט, גרגיר ועוד גרגיר ועוד גרגיר, עוד תובנה ועוד עובדה ועוד התבוננות ועוד טקסט ועוד דיאלוג ועוד שיעור ועוד מבחן ועוד אחד.

אבל לפעמים הם נפגשים. וזה מה שקרה לאחרונה במכללה היקרה שאני שותף בה כבר כמה וכמה וכמה שנים, המכללה האקדמית לחינוך אורנים. לרגע קצר אחד, לטקס צנוע אחד, אחד מאלפים כמותו, סתמיים ברובם, המתקיימים ברחבי הארץ. בעקבות הקראת שירו של בוב דילן  "אדוני המלחמה" בטקס יום הזיכרון, שני השעונים הללו התנגשו.

בקול גדול יש לומר. והמהומה רבה. עלבונות, הטחת האשמות, עקיצות, כעסים, ביקורת, ארס ואולי בהמשך גם הרס.

אכן כן. במכללה לחינוך, שבה פעם אחר פעם אחר פעם אומרים את מה שמקובל לומר – 'מילים הורגות' או: 'החיים והמוות ביד הלשון' או: 'חכמים היזהרו בדבריכם' – ראוי לשקול מלים. בפרט ביום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה. אבל מילים הן מילים, ולי תמיד היה ברור שמילים אינן מעשים, אלא ביטוי להבנת מעשים שהיו וקריאת כיוון למעשים שכדאי לעשות.

כדי שאפשר יהיה להבחין בין מילה למשמעותה ובין מילה למעשה שהיא מתארת בביקורת או בתמיכה או גם וגם, חייבים להתעקש על הבחנה בין השעון החינוכי לשעון הפוליטי. אבל פה קבור יותר מכלב אחד, כי כדי להמשיך ולהבחין בין שני סוגי השעונים, אי אפשר להמשיך ולהפקיר את המנגנון העדין של השעון החינוכי לדורסנות השטחית של השעון הפוליטי. וזה בדיוק מה שמתרחש בארצנו היקרה כבר לפחות עשרים שנה, ולמיטב הבנתי מאז 'תכנית הייצוב' ב-1985, כלומר שלושים שנה.

ההחלטה הפוליטית שהתקבלה אז – לקצץ באופן דרמטי את תקציבי החינוך בכלל ואת תקציבי החינוך ההיסטורי, הזהותי, הפוליטי במובן הרחב, הרוחני, הספרותי, המקראי וכן הלאה – נותנת 'סוף סוף' את פירותיה בעשור האחרון ואולי ממש ממש בשנה האחרונה, ואולי ממש ממש מאז 'צוק איתן' והבחירות האחרונות.

כי דבר אחד לא השתנה. ישראל ממשיכה להיות גן עדן דמוקרטי בעולם ההולך ונעשה רע, אכזר ומסוכן יותר. אבל לאט לאט הישראלים שוכחים לדבר. הם צועקים. צעקות שטחיות ממה שמכונה 'ימין' וממה שמכונה 'שמאל'. חשדנות איומה ונוגסנית הפוגעת בהרבה חלקות טובות שיש כאן, אף שכל הזמן נוצרות עוד.

'הימין', בעיני 'השמאל', הוא אוסף של פשיסטים, ברברים, צעקנים ואלימים שמבינים רק כוח ושכל מה שיש להם בראש זה עוד מאחז בלתי חוקי ונצח ישראל לא ישקר ואחרינו המבול. ו'השמאל' בעיני 'הימין' הוא אוסף של פציפיסטים, ברברנים, צדקנים ויפי נפש שמבינים רק סיסמאות של שלום נבוב ומחכים שסוף סוף יגיע לכאן מבוגר אחראי בדמות 'העולם' ויעשה כאן סדר ושעד אז הוא משמש, 'השמאל' הזה, כצינור להזרמת כספים של אירופים הזויים לתומכי הטרור במזרח התיכון.

כן, יש כאלו בלי ספק. ישנו 'ימין' כזה וישנו 'שמאל' כזה. אבל במחילות הזויות, במקומות לא ברורים, מאחורי מקלדות אנונימיות ובתוך חולצות שחורות או אדומות. במכללה שאני גאה להיות חלק ממנה, לא פגשתי מימיי ולו אדם אחד העונה לתיאור הזה. לא בסגל, לא בהנהלה ובוודאי לא בקרב אלפי סטודנטים שזכיתי להכיר.

מה כן יש במכללה? בדיוק בדיוק כמו ברחוב הישראלי. המון רצון טוב. המון אור בעיניים. המון טוב לב. אבל המון – פי כמה יותר – בלבול. ושטחיות. וסיסמאתיות. ונטייה לראות צל הרים כהרים, צל מכל סוג, הרים מכל סוג. ואת התוצאה אנו רואים עכשיו. מלים לא מדויקות שקיבלו פרשנות עוד יותר לא מדויקת המחוללת סערה שרק מגבירה את עוצמות האין-שיח למקומות שאף אחד לא רוצה. אולי כמה, אבל אני לא מכיר אותם. אפילו לא בפייסבוק.

אבל זה לא הכרחי. זה פשוט לא הכרחי. ממחר בבוקר, בעצם משלשום או מלפני שבוע, אם להיות מדויקים יותר, אפשר להתחיל-להמשיך לעשות מעשה. את מה שהמדינה לא כל כך רוצה שנעשה מסיבות 'טובות' שלה ('לקצץ במנגנון הציבורי') אפשר להתחיל לעשות למרות הכול: ללמוד ללמוד ללמוד ללמוד. להקשיב. להבין. להפנים. לדבר. לשאול. לפתור אי הבנות בשיחה ולא דרך כוונות.

לחזור ולהפריד בין שני השעונים. כי הפרדה כזו הכרחית לא רק לטובת החברה האזרחית, שחינוך לאזרחות ולדמוקרטיה ולפוליטיקה ולהיסטוריה הקונקרטית שלה חיוני עבורה (ליצירת חברה יהודית וציונית הכוללת כבוד של ממש, כבוד אזרחי, למיעוט הערבי-ישראלי וחותרת בהתמדה לשלום אמת שפירושו ביטחון ראוי לשמו). הפרדה כזו תביא לכך שיום אחד גם הפוליטיקה הישראלית תיראה אחרת. השעון הפוליטי ימשיך להיות תזזיתי וכן הלאה, עתיר מחוגים קופצניים ודוקרניים, אבל הוא יוכל להיות – כפי שראוי שיהיה – אנושי יותר.