"אלמן הוא מי שאשתו נורא אוהבת אותו"

לפני שלושים שנה, כשבתי הייתה בגן ואמרה את המילה 'מדוע', לא הבינו אותה הילדים. הם שאלו אותה 'מה זה דוע?'. הם חשבו שהיא אומרת שתי מילים – הראשונה 'מה' והשנייה 'דוע', ולא ידעו מה משמעותה של 'דוע'. הם היו בני שלוש ו'מותר' היה להם שלא להכיר את המילה 'מדוע'.

באותם ימים כתבו ספרי ילדים בלשון פשוטה ובאוצר מילים מוגבל. כתבו גם בשגיאות הנהוגות בלשון הדיבור בקריצה להורים. זו הייתה תגובה לימים קודמים (עד שנות ה-70 של המאה הקודמת) שבהם כתבו ספרי ילדים בשפה גבוהה ולעתים נמלצת. נראה לי כי כותבי הספרים לילדים מחוללי אותה תגובה מתחרטים על כך בראותם כיצד דלדלה יצירתם את לשון הבוגרים שגדלו על ספריהם.

היום אנו אוכלים את פירות העת ההיא. יש בינינו מבוגרים צעירים הלוקים לא פעם בהבנת הנקרא כי לשונם דלה. הם אינם יכולים לקרוא ספרים של סופרים רציניים המשתמשים בשפה גבוהה ועשירה. 'הבנת הנקרא' – מקצוע שעד שנות ה-70 לא היה מצוי במערכת הלימודים – הפך לאחד המקצועות הראשיים במערכת, מקצוע קשה לתלמידים רבים.

בשיחות עם מורות בחטיבת הביניים ובחטיבה בעליונה בבתי הספר מתברר כי מילים  בסיסיות כגון 'מובן', 'צינה', 'מטופף', 'כלל' – חסרות לתלמידים. מילים אלה מצויות, לדוגמה, בספרי הילדים של מרים ילן שטקליס, של הסופרות בנות דורה ושל הסופרים בני דורה.

ברור לכול כי השפה משתנה עם השנים. היא יוצרת מילים חדשות על פי הצורך בשל התפתחות התרבות, המדעים והטכנולוגיה, וגם נפרדת ממילים ישנות, מיותרות. אך חשוב מאוד לשים לב מהן המילים שנפרדים מהן. אם מדובר ב'אנוכי' או 'אנו', ניחא. יש להן נרדפות מקובלות – 'אני' ו'אנחנו'. אך להיפרד מ'מדוע' – חבל. אמנם מצויה המילה 'למה' בעברית, אך ל'למה' שני תפקידים – אחד לסיבה ואחד לתכלית, ואילו 'מדוע' משמשת רק לסיבה.

כמעט כל שנה מתרגמים ספרי ילדים ללשון עכשווית כדי שהשפה תהא קלה לילדים והם יבינו אותה. אפילו ספרים שנכתבו במקור בעברית כותבים שוב בהתאמה ללשון הרווחת היום בפי הילדים. אני מבינה את המגמה הזאת; מטרותיה החינוכיות חיוביות ביותר.

אולם נראה לי עדיף שהיו מוציאים מהדורות חדשות של הספרים בתוספת פירושי מילים בתחתית העמוד. כך היו התלמידים מעשירים את לשונם ולומדים מילים חדשות. הם היו לומדים צורות ניסוח מן העבר ולומדים ליהנות מהן.

גם הצורך להוציא מעין תרגום לתנ"ך נובע מאותו מחסור במילים של הילדים של היום. יש סיפורים רבים על תלמידי בתי ספר שכשהמורה הזכירה בשיעור את 'קינת דויד' חשבו שמדובר בכינים בראש. אחרים חשבו ש'לקטר לבעל' פירושו 'לנדנד לבן הזוג' (פעולה שעושה רק אישה, לדעת רבים מהם).

מספרים שמורה ביקשה מתלמידיה לעיין במילון ולברר מה משמעות המילה 'אלמן'. אחד התלמידים אמר כי המשמעות היא 'מישהו שאשתו נורא אוהבת אותו'. ומדוע חשב כך התלמיד? במילון אבן שושן כתוב 'מי שאשתו מתה עליו'. התלמיד, המכיר רק את לשון ימינו ושולט בעגה שלה אך אינו מכיר את לשון התנ"ך, הבין כפי שהבין. ו'מְזה-רעָב' – אנשים רבים מבינים, בלשון העגה היום, 'מה-זה רעֵב'. שמעתי גם מי שקוראים את הכותרת 'פתח דבר' בתור ציווי – "פְּתח דבֵּר".

אני מקווה שעדיין אפשר לתקן את המעוות.