המורים אחראיים

לאחרונה התבשרנו על סיום העיצומים במערכת החינוך העל יסודית, עיצומים שנועדו לשכנע את משרד החינוך להסיר מעל כתפי המורים את האחריות לבטיחות תלמידים בפעילויות חוץ בית ספריות, כמו טיולים והצגות. הנה קצת רקע לדברים.

במרץ 2009 יצא נתנאל אירני ז"ל, תלמיד בכיתה י', לטיול שנתי של שלושה ימים ברמת הגולן ולא חזר הביתה. התלמיד נמצא מת בקרקעית הבריכה שבה בילו התלמידים. כחמש שנים לאחר סגירת התיק פתחה אותו הפרקליטות מחדש והמליצה להגיש תביעה פלילית נגד מנהל בית הספר דאז, רכז השכבה, מחנך הכיתה והמציל בבריכה. בתגובה השבית ארגון המורים טיולים ופעילויות חוץ בית ספריות בטענות:

"מורה שיוצא לטיול פעם בשנה עם כיתתו לא יכול להכיר בעל פה את ההנחיות שבספר עב הכרס שהוציא משרד החינוך"

"אם משרד החינוך מעוניין בכך שהטיולים ימשכו, עליו לדאוג לחסינות למורים מפני תביעות משפטיות"

קשה מאוד לדרוש אחריות מקצועית מאדם שלא הוכשר לעניין שדורשים ממנו להיות אחראי לו. כל מורה הוכשר מקצועית, ללמד את תחום הידע שלו על הצד הטוב ביותר. אף אחד מאתנו לא הכשיר את עצמו ללוות טיולים או להיות אחראי לאמצעי הבטיחות".

(מתוך עמוד הבית של ארגון המורים)

מה שמקומם בפרשה הזאת הוא התביעה של המורים להעניק להם חסינות מפני תביעות משפטיות ולהסיר מהם את האחריות לבטיחות תלמידיהם. האם אחריות היא "כובע" שניתן להסרה? האם מנהל בית ספר או מחנך, שהוא מנהל כיתה, שונים מכל מנהל אחר במדינת ישראל שחל עליו החוק ושמוטלת עליו האחריות לבטיחות העובדים?

כמי שעסקה שנים רבות בחינוך, כמורה וכמנהלת בית ספר, אני בהחלט מבינה את החשש של המורים ושל המנהלים. ילדים, תלמידים, הם בלתי צפויים ולעתים לא ממושמעים, והאחריות לשלומם ולביטחונם היא משא כבד מאוד. לצערי, בשנותיי במערכת החינוך וגם לאחר מכן נתקלתי לא פעם בחוסר הבנה בסיסי של תפיסת האחריות.

לדעתי, הבעיה אינה נעוצה בהכשרות או בידע של המורים בתחומי הבטיחות השונים. הבעיה היא בתפיסת המושג "אחריות" בידי מי שעומד בראש ארגון המורים. מורים ומנהלים אחראיים לשלומם, לבטיחותם ולביטחונם של תלמידיהם, נקודה. אחריות לא לומדים בשום מכללה ואין גם הכשרות בנושא. זו תפיסת תפקיד, זו מחויבות, זה חלק מהחבילה. נהלים נכתבו בדם, ואחריות משמעה קודם כול להכיר את הנהלים ולפעול על פיהם. כל מורה לאזרחות במדינה מלמד את תלמידיו על שלטון החוק, על החשיבות של עמידה בחוקים, על השוויון בפני החוק, ועל מה דורשים המורים חסינות?

אחריות אינה אשמה! ההחלטה להעמיד מורים לדין אין פירושה שהם בהכרח אשמים. היא כן אומרת שהם אחראיים. זה בדיוק תפקידו של בית המשפט – לברר את נסיבות התאונה, לבדוק אם נשמרו הכללים והנהלים, לרדת לשורש הבעיה ולהסיק מסקנות. ההחלטה לא התקבלה בגלל "הלחץ של המשפחה", שכבר איבדה את היקר לה מכול, אלא מפני שזה החוק במדינה שלנו, והמורים והמנהלים – שעושים עבודת קודש – אינם חסינים מפני החוק.

ומילה אחת לתלמידים שיצאו לשביתת נגד – שאפו! כלומר, כל הכבוד. אתם בהחלט מבינים מה זו אחריות ומה זו אזרחות ופשוט יישמתם להפליא את התורה כולה. לקחתם אחריות, התארגנתם ועשיתם מעשה. ואם זה בזכות המורים והמחנכים שלכם – אז כל הכבוד גם להם.

יש דברים רבים שאפשר לעשות כדי לממש את האחריות הכבדה הזו במערכת החינוך, אבל הכי חשוב לומר כל יום בבוקר לפני שיוצאים לעבודה: אני מורה במדינת ישראל ואני אחראי לשלומם של תלמידיי, בדיוק כפי שאני אחראי לשלומם של ילדיי הפרטיים, ואני אעשה כל שביכולתי כדי שכל תלמיד יחזור הביתה בשלום להוריו ולמשפחתו. מה דעתכם?

*

איילה בירן היא מרצה, מנחת קבוצות ומאמנת אישית. בשנת 2003 הקימה את חברת "כיוונים" ששמה לעצמה מטרה לסייע לארגונים להעלות את המודעות של מנהלים ועובדים לבטיחות בעבודה על מנת שכולם יחזרו הביתה בשלום.