החינוך מול העתיד במציאות משתנה

אלבין טופלר הוא שטבע את הביטוי "הלם העתיד", בספרו בשם זה שיצא לאור בשנת 1970 וזכה להצלחה מרובה. טענתו של טופלר הייתה שקצב השינויים שהתרחשו ומתרחשים סביבנו יגרום, אם לא נדע להיערך לעתיד הנופל עלינו בקצב מטורף, לזעזועים פסיכולוגיים, וכדאי להיערך מראש להתמודד איתם. במאמר הזה אני טוען שבתחום החינוך, בישראל לפחות, הלם העתיד היכה ללא רחם. את התחום הזה אני מכיר היטב מכיוונים אחדים, ממערכת המנהלת את החינוך – למשל אגף החינוך המקצועי, שהחליף את שמו ל"אגף טכנולוגיה ומדע", ממחקרים המתבצעים על ידי חוקרי החינוך וממערכת הכשרת המורים. בכל אלה אפשר לגלות סימנים של הלם העתיד עד עצם היום הזה.

בתחום החינוך ניתן לגלות סימנים רבים לחרדה תהומית מפני העתיד. כאשר מערכת נתקפת בחרדה מפני העתיד היא תתרפק על מגידי עתידות כאילו הם חופשיים מאפקט הלם העתיד וכאילו הם יכולים לטפל בחיזוק המערכת. הבעיה היא שמגידי העתידות המסוימים האלה, בנוגע לחינוך המכוון לעתיד, נסמכים על יצרני ומשווקי מכשירים. הם אלה המספקים להם "מידע" על העתיד, אך זה איננו אלא רמזים על תכניות הפיתוח של היצרנים עצמם. וכך הפתרון האוטומטי להלם העתיד של מערכת החינוך שלנו מתגלה ברכישת מכשירים חדישים במטרה להטמיע אותם בכיתות ולסגל את שפת המשווקים כדי לגלוש על גלי הקידמה. כך נוצר הביטוי "הוראה של מיומנויות המאה ה-21", שהומצא לפני תום המאה ה-20 בעזרת יצרנים ומשווקי "הטכנולוגיה החדשה", כאילו להם נגלה העתיד שהולם בנו וכאילו היו הם מומחים לחינוך. כך אפשר למצוא במוסדות חינוך רבים חדרי לימודים שעוצבו על ידי משווקי המכשירים, בניגוד גמור למה שאנשי חינוך יודעים על שימוש סביר באמצעים המיועדים לעזור לתלמידינו ללמוד, מבלי להבין מה זאת למידה של בני אדם ומה אמור לעשות מורה שלהם בשיעור.

הביטוי "הוראת מיומנויות המאה ה-21" קנה שביתה אפילו בפי פרשני חדשות שדנו בחודשים האחרונים בגורל שביתת המורים. איש מהם לא הבין שצמצום ודילול עיקר מטרות החינוך ל"הוראת מיומנויות" מסכן את החינוך בירידה לתהום האילוף הסקינריאני. מאחורי הביטוי הזה מסתתר שינוי מדאיג של הכיוון שהחינוך אמור לפעול לעברו. הדאגה הזאת יכולה להסתכם בשאלה הבינרית (הדו-ערכית) "האם החינוך אמור לחנך לפי המתרחש בסביבה, או אמור לגרום לעיצוב של סביבתנו?". החרדה מהעתיד, כנראה, סנוורה את כל גדולי המומחים, ממשרד החינוך ועד לפקולטות לחינוך באוניברסיטאות, וכל אלה נדחפו ליצור מערכות חינוך שרודפות אחרי המתרחש בסביבת בית הספר, סביבה המשתנה בלי הרף. מובן שהסיכוי שאסטרטגיה חינוכית כזו תצליח במרוץ הזה הוא אפסי. הרי אנו חיים במציאות משתנה על ידי יצרני המכשירים החדשים.

ומאחורי כל זה מסתתרת תפיסת עולם מתודולוגית שנוגדת את התפתחות החינוך עצמו. אני אוהב לקחת דוגמה מהשוואה לנעשה במדעי הטבע. בחינוך, כאשר חוקרת מבצעת ניסוי היא בדרך כלל מחפשת שינויים הנגרמים על ידי התערבות כלשהי. לעיתים רחוקות מאוד היא תתעניין דווקא במה שלא משתנה, למרות ההתערבות בתהליכים הנחקרים. לאותה תופעה שלא משתנה, למרות יצירת שינוי של התערבות, קוראים "שמורה".

פרופ' לואי גוטמן ז"ל (1916–1987) היה חוקר במדעי החברה יחיד במינו. הוא ידע מתמטיקה ולא חשש להשתמש בה במחקריו. הוא פיתח מתודולוגיה שלמה – "תורת השטחות" – לגילוי אמפירי של שמורות מנתוני תצפיות. מי היום מכיר תורה זו? לעומתו, במדעי הטבע המחקרים המתקדמים ביותר בפיזיקה נוגעים כמעט אך ורק בשמורות. לפעמים קוראים לחוקי הטבע "חוקי שימור". מי לא מכיר לפחות שני חוקי שימור בפיזיקה?

המתמטיקאית הדגולה אמי נתר (1882–1935) הוכיחה משפט חשוב בפיזיקה תיאורטית שמבטא קשר הדוק בין סימטרייה לבין חוקי שימור. ריצ'רד פיינמן בהרצאותיו המפורסמות על הפיזיקה תיאר בהזדמנויות רבות את חשיבות היישום של רעיון השמורות בחקר הפיזיקה. בכתבה שפורסמה בעיתון "הארץ" ב-22 במרץ 2017 תוארה אמי נתר כמתמטיקאית יהודייה ששינתה את העולם. היא הצליחה לנסח את תורת היחסות של איינשטיין במונחים מתמטיים טהורים.

קשה להסיט את תשומת הלב של חוקרי החינוך מהשינויים כי החרדה מפני העתיד מקפיאה את תשומת ליבם במציאות המשתנה. מציאות זו מהפנטת אותם. עבודתו הגאונית של לואי גוטמן מאבדת גובה והמציאות ממשיכה לעבור שינויים שנגרמים על ידי היצרנים של החדשנות שמשווקים את מרכולתם לאנשי החינוך. תחום החינוך שבוי במעגל של יצירת שינויים והשפעה לא רק בגלל "המציאות", אלא גם בגלל "העתידנים" שמפחידים את מי שמאזין להם. אנשי החינוך מבקשים להתאים את הכיתה למציאות המשתנה, וזו ממשיכה להשתנות ולהשתנות (בעצם מאז המפץ הגדול). כך החינוך לא נפטר מקשייו הידועים לו זה מאה שנים ויותר.