מצוינות בהוראה? זאת לא השאלה

מאמר תגובה למאמרה של ד"ר רות בורשטיין
תמונה של יגאל
יגאל אפרתי

במאמרה של ד"ר בורשטיין מי יקבע מהי מצוינות בהוראה? היא קוראת לתגמל מורים על פי ההתקדמות והביצועים של תלמידים חלשים, בעיקר מהפריפריה. במאמר זה אני מבקש לפרט את השגותיי ולהציע פתרון אחר.

ראשית, אני סבור שיש להפריד בין הצטיינות של מורים להצטיינות של התלמידים. הצטיינות התלמיד היא פונקציה סינרגטית של רמת המורה, רמת המשמעת העצמית של התלמיד, המחויבות של ההורים להצלחתו של התלמיד, רמת החרדה שהתלמיד חש וגורמים נוספים. כל הנושאים האלו אינם רלוונטיים אלא כפוסט מורטם, כלומר בדיעבד, גזירת המסקנות לגבי הסיבות לכישלון או ההצלחה. בסופו של דבר מה שקובע הוא הציון במבחן, שהוא עובדה. זה אומר שאת המבחן צריכים לבדוק מורים אחרים, עדיף מבית ספר אחר. לא צריך להחליט מי קובע. הציונים הם המדד היחיד.

אשר למוכנות של התלמיד ללימודים – פרופסור שי שלו שוורץ מ"מובילאיי", מומחה בתחומי הבינה המלאכותית והלמידה, קובע ש"למידה היא משהו בלתי רצוני, שאנחנו בני האדם עושים כל הזמן. אנו משתמשים במידע שאנחנו קולטים כדי לייצר ידע." במילים אחרות, אנחנו לומדים את כל מה שאנו קולטים והופכים את המידע לידע. מידע הוא אוסף של נתונים שדורש עיבוד, בעוד שידע הוא רפלקס, חבילת פעולה קבועה ומוכנה מראש שנוצרה בתהליך הלמידה. הידע אינו נמצא במקום ריכוזי במוח אלא מבוזר לאין-ספור מקטעים, שכל אחד הוא רפלקס תודעתי בפני עצמו. ידע זה יושב פיזית בסינפסות.

ובכן, אם הלמידה היא אוטומטית, אז למה ילדים מתקשים? כי המיקוד שלהם נמצא במקום אחר, ולכן הם לא קולטים את המידע שהמורה מעביר והמידע הזה לא הופך לידע.

חשוב לדעת לזהות חולשות – מה מונע מהילדים להיות מרוכזים במורה ואז ללמוד ממש בצורה אוטומטית? חוסר עניין ושיעמום, ידע שכבר קיים, הסחות דעת נעימות כמשחקים בטלפון הנייד, שיחות על משחקי מחשב ואפילו מבט מלא ערגה אל הילדה היפה בטור 2 שולחן 2. טבעי והגיוני שהילדים יבחרו במעניין, ברגשי ובטלפונים, והנה לנו מצב שבו אין למידה ולא נוצר הידע הרפלקסיבי תוצר הלמידה. למשל אם המורה מסבירה את הבסיס של תהליך הוצאת השורש, אבל מספר ילדים אינם ממוקדים במורה, אחר כך הם לא יוכלו להתקדם עם הכיתה. נוצר פער של ידע, ואם המורה לא תאתר את הבעיה, הפער יתרחב ויכשיל אותם בעתיד.

כדי לסבר את האוזן, קיימת בעולם שיטה לזיהוי של חולשות כאלו, שנקראת למידה מדויקת (Precision learning) המבוססת על מודל ה-ZPD של לב ויגוצקי, בן זמנו של פיאז'ה. בשיטה זו מנטרים את הפערים בגישה כמעט כירורגית, ואז אפשר לתת לכל ילד וילדה את התגבור שהם צריכים ונשמרת רמת המצוינות.

לבסוף, יש לתת את הדעת למשמעת עצמית. אם משמעת היא היכולת לבחור במה שחשוב על פני מה שרצוי, הרי שיכולת זו אינה מולדת. המצב הטבעי הוא של אנטרופיה, שאיפה מתמדת למקסימום אי סדר. החוק השני של התרמודינמיקה קובע שבמערכת סגורה, שבה אין תוספת של אנרגיה, רמת האנטרופיה תלך ותגדל. למידה מנוגדת לתהליך האנטרופי בכך שהיא יוצרת סדר, ולכן אנו צריכים להשקיע אנרגיה, לתדלק כל הזמן את תבניות הידע שלנו. לשם כך אין צורך לעשות יותר מדי, די להעלות את הזיכרון של הידע והוא מתחדש. אז איך מתגברים על החוק הקשוח הזה? באמצעות קריאה מוקדמת של החומר, הקשבה, שינון, הכנת שיעורי בית, השתתפות בכיתה, מבחנים ובעצם באמצעות כל מה שכל תלמיד סולד ממנו.

אבל האם אנו כהורים יכולים לאפשר לילדנו, שאנו אחראים על שלומו והתפתחותו, להימנע מהלמידה והשינון? ברור שלא, אבל איך עושים זאת? מחנכים את הילד למשמעת. כשהילד לומד משמעת, הוא כבר מישהו שהדרישות האלו הן חלק ממנו, ולכן הוא יצליח. אם ההורים מוותרים על המחויבות שלהם כהורים, כמו האמירה הכי חסרת בינה שאני שומע, "אני רוצה להיות החבר של הילד שלי, לא לכפות עליו דברים", אז הילד לא ילמד משמעת ולא יהיה ממוקד במורה, כי זה מה שצריך.

אני מציע להתמקד פחות בשאלה מהי מצוינות ולדאוג יותר לנושאים אחרים:

שמירה על משמעת בכיתה – לא ברור לי מי אמר שצריך לאפשר לילד אלים להפריע לכיתה שלמה ואי אפשר להוציא אותו מהכיתה. משמעת היא הצבת גבולות. ללא גבולות, אין באמת חופש, אלא רק אנרכיה, ואנרכיה היא אנטרופיה.

הקפדה על הכנת שיעורים, מתן בחני פתע לאיתור הילדים המתקשים ומתן סיוע ממוקד לאלו שנכשלו. הם לא אשמים, אלו ההורים והמורים שנתנו לילדים להידרדר.

להחזיר למידה בעל פה – למידה בעל פה מחזקת את היכולת לקלוט חומר ולזכור אותו טוב יותר.

לרסן את ההורים – להעיף את ההורים מבית הספר, מהטלפונים של המורים ומהפעלת לחץ על המנהלים. אם למורים אין את הביצים לעשות זאת, גם במחיר לחימה בלתי מתפשרת במקובעים שבמשרד החינוך. שיתפטרו. כאן המקום להילחם על היושרה המקצועית והאישית שלהם.

אני יכול להמשיך כאן מהיום עד לסוף הדורות, אבל ההצעה של ד"ר בורשטיין – לקחת מורים טובים שמלמדים ילדים שרוצים ומוכנים ללמוד, ולשלוח אותם ללמד במקומות שבהם הם לא רוצים ללמוד – זה כבר נכשל. הגרועים הפכו לכמעט בינוניים והמצוינים לבינוניים, בחסות שר החינוך אמנון רובינשטיין.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

14 תגובות

    1. למורה.
      אכן, חוסר המשמעת של הילדים, החוצפה של ההורים ואזלת ידם של שרי החינוך שרק רוצים "לשחד" את ההורים שיצביעו עבורם ביום הבחירות, גרמה לכך שמערכת החינך קרסה.
      ראשי הוודים של המורים, עוסקים רק בשכר, אבל לא במהות עצמה ולכן נשאר עם המורים שמוכנים שיתיחסו אליהם כאל עבדים.

  1. למר אפרתי
    אל תסתבך עם אנטומיה-פיסיולוגיה של המוח. הסינפסות הן נקודות החיבור בין תא עצב אחד למשנהו או בין תא עצב לאיבר פונקציונלי אחר בגוף. ככאלו הסינפסות מסייעות להעברת גירויים מאתר אחד לאחרים ולא לאגירת ידע. אבל בוא נעזוב את זה. העניין היותר חשוב בתגובתך למאמרה של ד"ר רות בורשטיין הוא הדרך שיש לנקוט בה במהלך הסוציאליזציה (חיברות) של הדור הצעיר. זו הדרך ולא "ללמד את מה שהם רוצים ללוד". משמעת, הרגלי למידה מוקנים, כיבוד המורים והזולת בכלל ועוד. בכך הנך צודק לחלוטין.
    ולגבי לימוד היסטוריה – מקצוע זה הוא מהחשובים. הוא נותן לתלמיד מושג על העולם שבו אנו חיים, על העבר וההווה ומתוך כך על הציפיות שהתלמיד יפתח ומה הוא צריך לעשות וכיצד להתנהג כדי שציפיותיו יתגשמו.
    יש להחזיר את הסמכותניות למערכת החינוך, ולפעול בהתאם לכללים ידועים כלפי תלמידים שאינם או שמסרבים להשתלב במערכת.
    ברור שבמערכת חינוך סמכותנית ייווצרו פערים בין תלמידים מוצלחים לפחות מוצלחים. את התלמידים המוצלחים – הנמדדים בין היתר באמצעות מערך בחינות וציונים – יש לטפח ולעודד. בעוד שאת התלמידים הפחות מוצלחים יש לשבץ בכיתות מב"ר ולסייע להם בהתאם ליכולתם. רק כך מערכת החינוך תמלא את יעדיה החברתיים.

    1. קודם כל אני שמח שאתה מקבל חלק מהדברים
      לגבי הסינפסות. האמירות הכאילו מוחלטות שלך, הן אמירות שלך. הן שלך, אבל יש לי השגות לגבי המוחלטות והנכונות שלהן.
      הסינפסות, כלומר נקודות החיבור בין האקסונים לדנדריטים, הן המקום בו הידע נשמר. אין במוח זכרון מרכזי, כי המוח אינו אפליקציה. אם תהיה מוכן לשקול שהמוח הוא מעין מיקרופרוססור אורגני, הרי שהסינפסות משמרות את הידע, כמו שהמיקרופרוססור, משמר את האופקודים, כלומר הפקודים האופרטיביים.
      רק שבניגוד למיקרופרוססור רגיל, שמתכנת מכניס לתוכו את הידע, המוח מייצר את הידע באמצעות התייחסות אבולוציונית לסביבה. לכן הלמידה היא האבולוציה השניה שאנו עוברים ושומרת אותנו " מתאימים" לאתמול ולא ליום שבו נוצרנו.
      מי שאחראי על העברת האינפורמציה, אלו הנוירונים
      אז עם כל הכבוד, איני מתכוון לעזוב את הידע הרלוונטי

      1. אז אתה אומר שהסינפסות אוגרות את המידע והנוירונים אחראים על העברת האינפורמציה. עוד – המוח הוא מעין מיקרופרוססור אורגני.
        אי אפשר להיכנס לוויכוח על זה כאשר אתה הולך בדיזנגוף ולימודי המוח הולכים באלנבי. מכל מקום שאפו על הניסיון להסביר את מבנה המוח.

        1. פרופ' ג/וליו טונוני, אולי הבכיר שבחוקרי המוח כיום אומר בין השאר "פיסקה ממאמרו של חוקר המוח המוביל כיום, פרופ' ג'וליו טונוני- "אנו מציעים שבמהלך שינה, הירי הספונטני של תאי עצב במוח מפעיל מעגלים עצביים רבים בצירופים שונים, הכוללים הן רישומי זיכרון חדשים והן רשתות ישנות של הקשרים שכבר נלמדו. (חלומות הם הצצה לתחרות העצבית החופשית הזאת.) הפעילות הספונטנית מאפשרת למוח לבדוק אילו זיכרונות חדשים תואמים בדרך טובה יותר זיכרונות-עבר משמעותיים ולהחליש את הסינפסות שאינן תואמות את תכנית הזיכרון הכללית. אנו וחוקרים אחרים בוחנים מנגנונים אפשריים שבעזרתם פעילות מוחית יכולה להחליש באופן בררני סינפסות המקודדות "רעש" ובו בזמן לשמר את הסינפסות המתאימות ל"אות".
          https://www.hayadan.org.il/perchance-to-prune-2712138
          הסינפסות מעבירות תקשורת, רק כשהגורם שמפעיל אותן, נקלט ואז הן משחררות את כל הנתיב הלוגי של הפתרון שנלמד וקובע בסינפסות. נתיבים לוגיים הם תוצאה של הליכים כ OR , XOR, AND. וכדומה. הנתיב הלוגי, יוצר את הפעולה ואת הפרשת הנוירוטרנסמיטרים, שיגרמו לדיוק, שבביצוע הפעולה.
          אני לא יודע היכן אנשים אחרים מהלכים, אני הולך בדרכי שלי https://www.youtube.com/watch?v=w019MzRosmk

  2. אבל למה הבאת השינוי תלויה במאמנים חיצוניים? אם זה נחוץ ומועיל שהמדינה תממן את המאמנים

    1. שאלה מצויינת.הינה חלק מהסיבות:
      מערכת החינוך הפסיקה לחנך. היא בית חרושת לציונים, דבר שמעצים את החרדות. מערכת החינוך היא המדינה.
      מערכת החינוףך כשאני הייתי ילד, היתה שונה. היה יחס של כבוד בין ההורים למורים. ההורים לא העזו לדבר שלא בנימוס, שלא לומר לאיים ולפגוע במורים. ניסו להעתיק את מערכו החינוך האירופאיות, אבל עם גלי העלייה, הציבור בכללותו, כבר לא היה מוכן לקבל את זה.
      הרעיונוות הנוראים שראשי מערכות החינוך לדורותיהם ולא אפרט מקוצר מקום, כגון ויתור על שינון בעל פה, לוח הכפל ויצירות שיריות וספרותיות.
      האיפשור להורים להתפרע בבית הספר, לאיים על המורים, להתקשר למורה בכל שעה ביממה.
      אובדן המשמעת שהמערכת איפשרה, כולל ההחלטה המטומטמת של משרד החינוך, שילד שמפריע ואלים וגורם לכיתה שלמה לא ללמוד, גם אם סולק מבית הספר, ההורים חייבים לקבל אותו למחרת ללימודים. למה? כך זה בחוזר מנכ"ל. האם זה מטומטם? כן. האם זה רק פוליטי? כן. זו בממשלה והיא לא מסוגלת לעשות כלום.
      עכשו השאלה, האם את רוצה להעניש את הממשלה, לדרוש ממנה את מה שלא תקבלי ובדרך, הבן.ת שלך לא ילמדו, יקבלו מכות, יפתחו חרדות שיגרמו למה שנקרא בשקר "הפרעת קשב וריכוז". דבר שלא קיים באמת במוח.
      האם הבן הפרטי או הבת הפרטית שלך, צריכים לשלם את המחיר של מערכת החינוך הקלוקלת, הפוליטית, המתחרדת, האלימה שמכילה יותר מדי מורים מדוכאים, שכבר אינם מוכנים ו/או רוצים למלא את תפקידם?
      האם לא עדיף שהילד הפרטי שלך, ידע כיצד ללמוד, גם אם המורה שבו"ז לגמרי ורק רוצה לא להתקל שוב במנהלת. זו מבחינתה, לא רוצה לקבל טלפונים מההורים החצופים וכה הלאה.
      כם זה עצוב. אימנתי מספר רב של תלמידים מכלך הגילים, כולל אוניברסיטה, שהדביקו להם תוויות שקריות. הם פשוט היו הקורבנות של המערכת. באמצעות עבוד על משמעת, הבנה של החרדות שמנהלות אותן וכיצד להתמודד עם החרדות והכי חשוב, האיכפתיות והמחויבות של ההורים, שפתאום הבינו כמה הם פגעו בילד הפרטי שלהם, כאשר הקשיבו למערכת ולא לילד שכל פשעו היה שהוא פשוט היה שרוי בחרדה. התלמידים האלו הפכו את הלמידה לדבר שוטף, מעניין ולמעשה יכולים להתגבר גם על מורה גרוע, כי הם למדו כיצד ללמוד.
      אז אם את יכולה לגרום לשינוי במערכת החינוך, ביחס של ההורים למשמעת, אז המדינה תעזור לך.

  3. לחנך למשמעת קל להגיד קשה לבצע
    הבעיה שאם תתעקש תשיג אולי שליטה מסוימת על הילד אבל בטח לא מלאה
    ויש שתי בעיות
    הרבה מוסתר ממך ואתה לא יודע מה בשליטה ומה לא
    וכאמור יש מידות שונות של שליטה וגם מי שיש לו נגיד 40 אחוז שליטה על הילד נוטה או רוצה להאמין שבסך הכל המצב בסדר

    1. מנוסה יקר. משמעת, במהותה כאן היא משמעת עצמית ונכונות לקבל מחוייבויות שמוטלות עליו. משמעת עצמית אינה כפייה עיוורת או עונש. ההגדרה שלי של משמעת היא "היכולת לבצע את מה שחשוב, לפני הרצוי ולפני שיהפוך לדחוף.
      משמעת עצמית, היא קבלת גבולות הגזרה בתוכה האדם חי, על ידי אותו האדם. ללא גבול, אין חופש, אלא אנרכיה ואנרכיה מולידה חרדות וחרדות באות לידי ביטוי בתופעת ה "הילחם, קפא או ברח", שאנו מכירים בשם השקרי "הפרעות קשב וריכוז, היפראקטיביות וכו". אם ילדים לא יראו עוצמה והחלטיות אצל הוריהם, כיצד הם יפתחו זאת אצלם? אי אפשר ללמוד דבר שאתה לא נוכח לו. הקניית משמעת היא תהליך חיוני, שהילד עצמו מחפש, כדי להרגיש בטוח. כשמגיעים אלי ילדים עם קשיי למידה, אני מתנהג בקשיחות מסויימת יחד עם הומור והקשבה. הילדים אוהבים את זה, כי הם נפתחים לעולם חדש ומעצים.
      משמעת אינה אכזריות או עונשים או כל התעללות מכל סוג שהוא. משמעת היא יצירת עוצמה תפעולית אצל הילד.
      אין הכוונה במשמעת להשיג שליטה על הילד, אלא לגרום לו להשיג שליטה על חייו, לבחור במה שחשוב, גם במחיר של ויתור על מה שרצוי ויכולת עמידה בהתחייבוות שמוטלות עליו, או שהוא לוקח על עצמו.
      ילד עם משמעת עצמית, הוא ילד ששום דבר לא יעצור אותו. אם המורה לא מלמד, הוא ימצא את הדרך ללמוד. הוא בפירוש לא נתון לשליטה מצד ההורים, אלא השליטה מובנית בתודעה שלו.

  4. השיטה שהוצאה לדעתך נכשלה. והשיטה שאתה מציע? היכן הצליחה? בכמה אחוזים? באיזה תנאים?

    1. לאגם. בואי נברר מהי השיטה.
      שיטת מערכת החינוך היא שאם יש קשיים בלמידה, הם תוצאה של בעיות נפשיות של הילד. לא לחינם הן נקראות הפרעות או לקויות. זו הסיבה שלכאורה אפשר לטפל ב"מחלה", עם תרופות וסמים קשים. זו גישה מוטעית. אם אין נכות מובחנת, הרי שהסיבה לקשיים, הם חרדות ביצוע שהילדים מפתחים, כי הם לא למדו את החומר. למה הם לא למדו? כי לא היה מעניין, היה קשה, החבר דיבר איתו בסלולר וכולי. כשלא לומדים, נכשלים. וכשהכשלון חוזר על עצמו, נוצרים רפלקסים תודעתיים שאומרים "אני כבר בטוח שאני אכשל". זה יוצר חרדה, תופעת "הילחם קפא או ברח" וירידה גדולה בלימודים ובההערכה העצמית. מכאן מתן סמים מסוכנים כנגזרות של אמפטמינים ומתילפנידאט. מה הסמים האלו, גרמו לצבע הגרמני במלחמת העולם, ניתן למצוא בכתובים.
      הגישה שלי, שמניחה שאם יש בעייה, זה כי חסר ידע מנטלי ולכן אין בעייה מוחית, אלא צריך ללמד את מה שחסר ובמקביל לגרום לילד לוותר על הידיעה המוקדמת שהוא יכשל ויכנס לחרדות. בלי כדורים, אלא רק באמצעות חזרה ועדכון של התהליך הלימודי שהוחמץ. אם לא הייתי עוסק בכך, אולי גם אני הייתי שואל את עצמי, "האם זה נכון?", אבל מי שירצה, יוכל לקבל ממני הפנייה למקרים מוכחים.

  5. אם הרשימה שלך היא אין סופית
    הרי שהיא איננה פתרון מעשי

  6. ליורם גינת.באמירה "עד סוף הדורות", הכוונה היתה לכמות המקרים שאימנתי ואשר היו שונים רק בתוכן, בהמון תכנים שונים. מה שחשוב הוא שהאימון, אינו עוסק בהקניית התוכן, אלא בדרך ללמוד כל תוכן. זה כמו לתת חכה ולא דגים. כמות הדגים היא עצומה, הדרך מוגדרת ומסודרת ולכן היא פתרון מעשי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך