"חינוך של המוח בלי חינוך של הלב אינו חינוך"

מספר מילות רקע

לא מעט מאלה שיקראו את הכתוב בהמשך יחשבו שכותבם הוא איש הבא מתחום מדעי הרוח. ולא כך העניין. הדברים נכתבים בידי אדם בעל שני תארים מן הטכניון בחיפה ועם היסטוריה של כמעט 20 שנות הוראה בטכניון, 46 שנה של עבודה בתעשיית ההיי טק ועבודה עבור רשות ההסמכה הלאומית בימים אלה.

ויחד עם זאת, ההחלטה על ביטול מבחני הבגרות במדעי הרוח, שלמעשה אומרת צמצום הלימודים בתחום הזה, על תוצאותיה ההרסניות שתבואנה בהמשך, מטרידה את הכותב. התחושה שמלווה אותו היא של תכנית גרנדיוזית שלא ניתנת למימוש מפאת מחסור של מנחים בכלל ובעלי יכולת הנחיה בנושא בפרט. עבור התכנית דרושים מורים מתאימים, מהגולן ועד אילת, שינחו אלפי תלמידים בכתיבת עבודות מחקר. בסופו של דבר תהיה זו עוד תכנית שמרכז הארץ ייהנה ממנה, וכרגיל הפריפריה לא תפיק ממנה שום תועלת. המחשבה שרוב התלמידים יהפכו לחוקרים צעירים, נלהבים לחקור, לא עומדת במבחן המציאות. לדעת הכותב גם אם תבוטלנה הבחינות במקצועות הריאליים רוב התלמידים לא "יתנדבו" ללימוד עצמי וללימוד יתר.

לעניות דעת כותב שורות אלה, יש להרחיב ולחזק בתיכון את לימודי מדעי הרוח. התיכון הוא התחנה האחרונה במסלול עיצוב אדם משכיל, גם אם עבודתו תהיה במקצועות שהם לא מדעי הרוח. זו התחנה האחרונה שבה אפשר לעצב אותו כאדם תרבותי, בעל אופקים רחבים, בעל תכונות אנושיות ויכולות אינטראקציה חברתית, ולא כמקצוען יבש, חסר נשמה וחסר כישורים חברתיים.

למה חשוב להרחיב ולחזק את הוראת מדעי הרוח? הכותב ינסה לתמוך את טיעוניו בכמה דוגמאות.

מה למדה שיר מהספרים?

אתחיל בתיאור דבריה של שיר (נכדתה בת השמונה של בת זוגתי) לאחיה תום (בן השש), כשהסבירה למה הם ישתתפו במרוץ שיתקיים בעירם במזג אוויר גשום. וכך היא אמרה: "אנחנו נהיה במרוץ, אני לא מוותרת בכזאת קלות. קראתי הרבה ספרים על אנשים שלא ויתרו בקלות, אני לא מתכוונת לוותר. אנחנו נלך למרוץ, אתה תראה". שיר בת השמונה איננה דוגמה רגילה – היא קוראת כעשרה ספרים בשבוע והיא מצטיינת קריאה מטעם ראש העיר שבה היא גרה, וגם משתתפת פעילה בחוג לאלקטרוניקה ועוד פעילויות – אבל היא דוגמה טובה מאוד של כוח הספר, של עוצמת המילה הכתובה, של דרך חינוך נכונה.

הקריאה הייתה חובה בחינוך של כותב שורות אלה. בשנה לפני בגרותו, שלא הייתה בארץ, נדרש לקרוא 50 ספרים מהספרות הלאומית. המקצועות שבהם נבחן בכתב בבגרות היו מתמטיקה וספרות לאומית, על אף היותו תלמיד במגמה ריאלית. כאשר היה נפתלי בנט שר החינוך הוא מצא לנכון לחזק פיזיקה, מתמטיקה (בצדק), אנגלית (חשוב), אך את העברית, השפה הלאומית, איש לא הזכיר. ואם רוצים עוד קוריוז, מהתיכון של כותב שורות אלה יצא מומחה בעל שם עולמי לקבלה.

אז איך זה שהמהנדסים שלנו מתקשים בשפה העברית?

למרבה הצער, כנראה שיר היא היוצאת מהכלל. בלי להאריך אציין מחקר שנערך במוסד נאמן בטכניון. מהמחקר משתמע שהמהנדסים הישראלים מתקשים בשפה העברית במה שנוגע ליכולת ניסוח, הצגת נושא, דיווח חומר, ניהול שיחה ועוד היבטים הקשורים לכישורי שפה. גם כותב שורות אלה התנסה במצב הזה לא אחת. כאשר נשאלה מורה לספרות ושפה עברית מדוע זה הוא המצב, היא הסבירה שבשעתיים הוראת שפה וספרות בשבוע, לא ניתן להשיג יותר.

למה שרת הפנים מתקשה להיות אמפתית?

לנוכח הפסטיבל התקשורתי בעניין עמדת שרת הפנים כלפי הפליטים מאוקראינה, קשה לכותב שורות אלה להשתחרר מההרגשה שלכבוד השרה יש חוסרים בחינוך. אם נתייחס לאמירת אריסטו ש"חינוך של המוח בלי חינוך של הלב אינו חינוך", ניתן להבין שהשרה החסירה חומר במדעי הרוח.

סיכום

לדעת כותב שורות אלה, ביטול מבחני הבגרות במקצועות ההומניים, שמשמעותו צמצום הלימודים בתחומים אלה, מהווה פגיעה בחינוך ועיצוב האנשים שעליהם נבנה וייבנה עתיד המדינה.

בהתייחס לדברי סטיב ג'ובס, שאמר "המדעים והטכנולוגיה יינשאו למדעי החברה, שיתקשרו לאמנויות החופשיות, אשר יתחברו למדעי הרוח להביא לכך שנשמותינו יזמרו", אי מימוש הדברים יוביל ליצירת חברה חסרת שיווי משקל.

מדעי הרוח, ישלחו עם הרוח!