תחילת סמסטר בכיתת מחוננים

מיומנו של מורה
תמונה של יורם
ד"ר יורם רבובסקי

אתם מכירים אותם, לא? המוצלחים בע"מ. קבוצה קטנה של בני נוער בעלי כישורים יוצאי דופן. "המחוננים". כיתות ד' עד ט'. מבריזים יום אחד מבית הספר והולכים להם לאוניברסיטה או למכללה אי שם בארץ ללמוד ב"מרכז" מיוחד.

לא. לא כולם שם גיקים של מתמטיקה, פיזיקה ושחמט (אם כי רבים מהם כן). יש ביניהם בנים ובנות מוכשרים ומוכשרות. ציירות, רקדנים, פסלים, וכן, גם מתמטיקאיות ופיזיקאים צעירים. בית הספר ה"רגיל" קל להם. לאו דווקא כי הוא לא טוב, אלא בגלל שהם יכולים יותר. קצת יותר. לפעמים הרבה יותר.

אני פוגש אותם בימי חמישי בבוקר. שיעור רטוריקה. המסדרונות הומים בני נוער אפופי קורי שינה. הם רובם עוד לא התעוררו. לפחות לא מנטלית. המוח עוד לא לחץ על "הדלק". ואז הם נכנסים לכיתה שלי. יחד מורידים את הכיסאות לרצפה ומיד מתחילים. אין זמן. יש רק שעה ורבע לשיעור. אני כבר יודע שזה ייגמר עוד לפני שזה מתחיל.

השיעור הפעם הוא המפגש השלישי שלנו. אני לא מכיר אותם משנים קודמות. ניסיתי קצת להתחבר אליהם ולעניין אותם במפגשים הקודמים. עכשיו, בשיעור הזה, מתחיל הדבר האמיתי. הדיבייט הראשון. ו… פלופ. ליתר דיוק, חוסר הצלחה. מבחינתם. את זה אני רואה על פניהם. אכזבה. פנים נפולות. לא ממש הצליח להם. אתקן: הנאומים שלהם לא היו טובים בדיבייט, והם חשו זאת.

אז איך מרגישים בני נוער מחוננים שעומדים בפני חוסר הצלחה? איך הם מתמודדים עם כישלון? רק שיהיה ברור, לי כ"מורה" זה נראה די הגיוני. כמה מהם עמדו מול "קהל" ונאמו? הרי זהו ידע נרכש. אף אחד לא יודע לעשות משהו בלי לנסות אותו קודם. אבל הפנים העצובות שלהם מסגירות את רגשותיהם. "לא הייתי מצוין". כך זה נראה.

ועכשיו עולה השאלה. כמה מהם ינטשו את הקורס בגלל חוסר ההצלחה? נכון, אני חושב לעצמי, זה גם מפגש חברתי. אבל בתוכי עולה סימן שאלה. האם הם שם גם בשביל להיכשל? ללמוד איך לשפר? להיות טובים יותר? או שמא יגידו לעצמם, "לא בא לי". לא בא לי להיות במבחן לגבי יכולותיי. לא בא לי לפגוש את השדים שלי. לא בא לי שאחרים יראו שיש משהו שאני לא טוב בו. פשוט כך.

ואני רואה את התלמיד החדש. זה שלא היה בשני השיעורים הקודמים ומיד קפץ והתנדב לנאום. הוא לא נכח בשני השיעורים הראשונים ובכל זאת התייצב. ואת הרעידות ראינו והרגשנו – בקולו ובידיו כשהחזיק את הדף עם נקודות העזר שלו (אסור להקריא מהדף). ובכל זאת הוא נאם, והיה בכלל בכלל לא רע, אך כששאלתי אותו איך היה הוא אמר שעצבן אותו שנלחץ וגם שלא הלך לו טוב, וכמעט לא הצלחתי להוציא ממנו חיוך קטן. גם כשעודדתי אותו.

והנה לכם רף ציפיות ושאלה קשה: האם גם ילדים מחוננים בורחים מהדברים הקשים להם או שמא מתמודדים עם מה שזורק להם היקום? שאלה טובה, להתחלה…

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

10 תגובות

  1. מעניין מאוד … מחכה לשמוע בקוצר רוח מי המשיך את הקורס .
    ואיך היה לתלמידים המחוננים המפגש עם ההתמודדות עם הכישלון

  2. טוב שגם מחוננים יבינו שגם הם יצורי אנוש שעלולים לטעות.

  3. תודה רבה על הפוסט מעורר המחשבה. איך אנחנו מאפשרים לתלמידים, לא רק מחוננים כמובן, אבל אצלם זה אפילו בולט יותר, להישאר במקום של הלא יודע, עם ענוות המתחיל, עם "כשלון", ועדיין לרצות להשתפר, להיות טובים יותר, להתאמץ.
    עבורי התשובה לשאלה כוללת בתוכה גם את יצירת האווירה הכיתתית. איך אני יוצרת בכיתה אווירה נעימה, בטוחה, שמאפשרת גם "כשלונות"- תשובות לא בהכרח נכונות, רעיונות לא מבושלים, וכו'. אקלים כיתתי שמאפשר מתן משוב בונה ומקדם, ואת ההרגשה שכולנו- כולל אני כמורה – מגיעים כדי ללמוד, להשתפר, להיות טובים יותר במה שאנחנו עושים.

  4. בזמנו גם אני גיליתי סקפטיות לעצם ההקצבה של מחוננים. עם השנים גיליתי שבהחלט יש משהו כזה.

  5. הייתי שמח ללמוד יותר על התנהגות מחוננים והדרכים להגברת בטחונם העצמי.

    1. כלומר, יש לעכב את יכולותיהם? לצעוד על פי המחנה המשותף הנמוך?
      שאלה טובה.

  6. למדתי בחיי שלכל ילד פוטנציאל להיות מחונן בתחום זה או אחר. צריך רק להקנות לילדים ביטחון עצמי ולעזור להם לגלות את החוזקות שלהם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך