הנרטיב היהודי הקלאסי

סיפור אישי מביקור במוזיאון
ד"ר מרסלו דורפסמן

לפני כמה ימים יצא לי לבקר עם אשתי במוזיאון האומנות של ההיסטוריה היהודית בפריס. מוזיאון קטן ועשיר בחפצים אותנטיים של יהדות צרפת בפרט, ושל קהילות יהודיות אחרות באירופה בכלל. המוזיאון נמצא במקום מאוד מרכזי בעיר, 100 מטר ממרכז פומפידו.

המוזיאון מקבל את פני מבקריו עם פסל של דרייפוס הניצב במרכזה של חצר ענקית לא מקורה. חשבתי: אכן מעניין, דרייפוס הוא כעין סמל של היהדות הצרפתית הנאמנה ללאום ללא תנאי.

המשכנו ללכת והתחלנו את המסע. חדר אחר חדר, תערוכה אחרי תערוכה, הותירו בנו את הרושם כי הנרטיב המרכזי הוא הנרטיב הקלאסי של יהודי התפוצות: נרטיב של עם נרדף ומסכן, אשר האירועים המרכזיים – והיחידים כמעט – שהוא חווה הם פוגרומים, גירושים ורצח, בכל תקופה ובכל מקום. נרטיב שמעמיד את האנטישמיות כשחקנית המרכזית בהיסטוריה שלנו.

שאלתי את עצמי: איפה היצירה המדהימה של עמנו? איפה ההצלחות והשמחות? הדהים אותי, לדוגמה, שהיצירה היחידה שראיתי מאת מארק שאגאל הייתה של בית קברות. היא הייתה ממוקמת בחדר שבו המוטיב המרכזי הינו מצבות של בית קברות באירופה המזרחית, אחת ליד השנייה.

מודה אני שאין בכוונתי, וגם לא באפשרותי, להציג כאן ניתוח מעמיק של תכני המוזיאון. אני כותב בתור מבקר שהתרשם מאשר ראה וחווה. אם תרצו, מאמר קצר זה בא בהמשך לדרישה העכשווית של  הספרות המוזיאונית להתמקד בעיקר ב"חוויית המבקר".

מטריד אותי הרושם שאנו מותירים על מאות ואלפי מבקרים של מוזיאון זה, יהודים ולא יהודים כאחד. כיצד אנו רוצים להיראות מול עצמנו ומול העולם? הרי בהיסטוריוגרפיה היהודית קיים מושג שנקרא "התפיסה הבכיינית של ההיסטוריה". האם זהו הנרטיב שמוזיאון יהודי מעוניין לשדר?

בעוד כמה ימים, במסגרת תפקידי בביה"ס לחינוך באוניברסיטה העברית, ייפתח בצ'ילה המוזיאון של ההיסטוריה היהודית: מוזיאון חינוכי, אינטראקטיבי, המיועד לקהל הרחב, ובפרט לקהילה הלא יהודית. נרטיב המוזיאון הוא נרטיב יהודי לא קונבנציונלי. כמובן, אין אנו מתעלמים מגלי האנטישמיות שחווה העם היהודי, אך אין זה לב העניין, אלא הדגש מושם על העשייה היהודית, היצירה, יחסי הגומלין עם הסביבה החברתית-תרבותית, היופי שביהדות וגם האתגרים העומדים בפניה. הרעיון בבסיס המוזיאון הינו לשדר תפיסה חינוכית ורב-תרבותית מובהקת, שמאפשרת ומעודדת פעילות חינוכית עם קבוצות מגוונות, בגילאים שונים.

סוגיית הנרטיב המבוסס על "תפיסה בכיינית" הינה סוגיה שמדאיגה ומעסיקה אותי מזה שנים רבות. גם בארץ, ובמיוחד כיום, אנו נתקלים בתדירות רבה באמירות כגון "כל העולם נגדנו". לטענתי, אמירות כאלה הן ללא ספק המשך הנרטיב הקלאסי, שעוד רווח בקרב עמנו, והן רק מזיקות לנו.

אני מאמין כי יש ביכולתו של מוזיאון יהודי לתרום לשינוי תפיסות, כשהוא קם על עקרונות חינוכיים ואידיאולוגיים ברורים. מוזיאון כזה מיועד להציג לעולם יהדות תוססת, יוצרת, תורמת ונתרמת, והוא מושתת על תפיסה רב-תרבותית ואוניברסאלית.

**

מרסלו דורפסמן הוא ד"ר לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. מנהל פרויקט המוזיאון היהודי בביה"ס לחינוך באוניברסיטה העברית, מרצה במכללת תלפיות, ומנהל אקדמי ב"אמדוק יוזמות חינוכיות בע"מ".

מרסלו מתמחה בשילוב טכנולוגיות בהוראה ובחינוך מוזיאלי. הוא נולד בארגנטינה ועלה ארצה עם אשתו ושלושה ילדים ביום העצמאות, 2003.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

5 תגובות

  1. תודה מרסלו שהעלית את תחושותיך. אכן לצערי אני משתתפת בתחושת התסכול וההחמצה בפוגשי ביטויים שונים של הבכיינות שתיארת, המזיקים לנו כל כך.
    לא עוד ׳מה עשו לנו׳ ׳מגיע לנו׳ אלא עשיה, למידה ויצירה הן אופק מתאים הרבה יותר, שלוקח אחריות ויוצר שינוי והתקדמות לקראת עתיד אחר.
    ישר כח ובהצלחה רבה עם המוזיאון החדש בצ׳ילה!!

  2. מאוד התרשמתי ממה שכתבת וקיבלתי ראיה אחרת על המצב שבו אנו נמצאים הצלחה בפרויקט בצילה

  3. מסכימה במאה אחוז במילותיך בקשר לנרטיב היהודי!
    בהצלחה רגה עם המוזיאון בצ'ילה, ושהמנגינה הזו לא תיפסק!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

שרטוט סמלי בית

מהי חברת ניהול נכסים?

שירותים נרחבים לבניינים על מנת שהמבנה יישאר מטופח וישמור על ערכו

שאול אייזנברג

שכונה

פיטורי המאמן במכבי תל אביב

פיצוץ אטומי

על הסף

חידוש הסכם הגרעין עם איראן – תרחישים אפשריים