אם לא עכשיו אימתי?

בכל שנה לקראת השמונה במרץ, הוא יום האישה הבין-לאומי, ובכל שנה עם פרסומי דו"ח העוני, מתקיים פסטיבל קצר-מועד למניית עוולות חברתיות ומגדריות למיניהן. ההבדל, החשוב כמובן, הוא שב"פסטיבל האישה" טורחים לציין גם הישגים, שלא נחשוב שלא התקדמנו קצת. ובכל זאת כל מי שעוסקת בנושא, בארגוני נשים, באקדמיה ובכלל, יודעת היטב שבענייני המגדר מדובר ב"טנגו" מתמיד של צעד קדימה ושניים אחורה וחוזר חלילה, או – במקרה של פערי השכר, למשל – מדובר במה שבנעורינו קראנו לו "סלואו בלטה", כלומר דורכים במקום לצלילי המוזיקה. ולמה אני נשמעת קצת מלאת טרוניה לקראת יום חגיגי זה? או, יפה ששאלתן. כי יש נושא אחד חשוב ומשמעותי בהקשר המגדרי שעליו אין דיון ציבורי הולם ואין קבלת אחריות לקידומו. מדובר בכוונה לכלול בלימודי החובה של תלמידי ותלמידות ההוראה את נושא החינוך לשוויון מגדרי, או ל"שוויון הזדמנויות בין המינים", או ל"מודעות מגדרית-חינוכית" או כל שם הולם שיעלה על הדעת. זה שנים שנושא זה בוער בלבן של כמה וכמה מורות ומרצות במכללות להוראה, והן מנסות לקדם אותו באופן סיזיפי במכללותיהן אך נשארות במשבצת של "משוגעות לדבר", אלה שאם הן לא עושות אז פשוט אין.

ברור לגמרי שהמהפכה הפמיניסטית, ובעקבותיה גם המהפכה לגבריות חדשה, לא יכולה להגיע להישגים בני-קיימא אלא בשילוב משמעותי של עשייה פוליטית ממעל (חקיקה, אכיפה, דיון ציבורי בלתי פוסק בתקשורת) ותשתית חינוכית מהגיל הרך ביותר כבסיס.

לאחרונה התעורר דיון ציבורי סביב אירועים של פגיעות מיניות ומקרי אלימות שבהם מעורבים ילדים וילדות ונערים ונערות. מתחיל להתבהר, אט אט גם לתקשורת וגם יום עיון או שניים עלו על כך, שיש קשר הדוק בין חינוך לשוויון מגדרי לבין הפחתת אלימות ופגיעה מינית, מקרים שבהם כרוכים במידה רבה יחסי זילות וחפצון בין המינים וריצוי חברתי על פי מודלים לקויים ומינניים.

מערכת החינוך – גני הילדים ובתי הספר – היא גורם החיברות השני במעלה לאחר המשפחה, ומכאן חשיבותה הרבה בעיצוב תפיסות מגדריות של ילדים ושל בני נוער. מחקרים שנעשו בארץ ובחו"ל ובדקו את סוגיית אי השוויון המגדרי הצביעו על כמה הטיות מגדריות הנפוצות במוסדות החינוך:

• מיעוט העיסוק במגדר: יש חסרים ברורים בעיסוק במגדר במערכת החינוך. התפיסה הרווחת כיום היא שיש לשים דגש רב יותר על היבטים מגדריים בלימודי מגוון המקצועות (לעומת גישה של הקדשת שיעור ספציפי לסוגיות מגדר). לשם כך יש לחדד מאוד את המודעות ואת הרגישות לסוגיות מגדריות של פרחי ההוראה במגוון המסלולים, בקורס אשר ממפה הן את ההטיות המגדריות במגוון תחומי חברה וחינוך והן את הדרכים והכלים לתיקון העיוותים.
• יחס שונה לבנים ולבנות בכיתה: תצפיות הראו כי באופן לא מודע נוטים מורים ומורות להפגין יחס שונה כלפי בנים ובנות בכיתה, למשל הקצאת זמן שונה, ניהול שונה של הדיאלוג, משובים שונים בעת כתיבת הערות לעבודות ולמבחנים, ובגילים הבוגרים יותר עידוד למגמות שונות והכוונה לתעסוקות שונות.
• ספרי הלימוד: בדיקות חוזרות שנעשות בספרי הלימוד חושפות הטיות מינניות.

הדגש בקורס על שוויון הזדמנויות לבני שני המינים נובע מתפיסה הומניסטית בסיסית של שוויון ערך האדם. מאחר שסוגיית השוויון המגדרי רלוונטית לכל שסע חברתי-תרבותי שעמו אמורים (או מקווים) המורים והמורות לעתיד להתמודד, הכרחי שפרחי הוראה ייחשפו אל משמעויותיו ואל הדרכים לטפחו.

המכללות להכשרה להוראה מדגימות את ההתפלגות המקצועית על פי מין, מכיוון שרוב פרחי ההוראה הן נשים. היבט זה והסטטוס המיוחס להוראה משליכים גם על התפיסה העצמית של העוסקות והעוסקים בהוראה, והקורס לשוויון מגדרי תורם גם להעצמת המורים והמורות ולאפשור התגבשותם המקצועית כמודלים טובים יותר להשתחררות ולשחרור תלמידיהם ותלמידותיהם מסטריאוטיפים מינניים. כך גם יתרמו המורות והמורים לתהליכים רצויים של שינוי חברתי.

רק גישה ביקורתית ושוויונית והתערבות חינוכית מידתית ומשמעותית יוכלו לשנות את הסללת הבנות והבנים על פי ציפיות חברתיות שעלולות להיות להם לרועץ הן בהקשרים החברתיים והזוגיים והן בחייהם המקצועיים.

**

הכותבת היא מרצה במכללות האקדמיות לחינוך "סמינר הקיבוצים" ו"אורנים". תחומי התמחותה: ספרות, תיאטרון וחינוך לשוויון מגדרי.