"מעשים טובים מנצחים ופותחים את הלבבות" (אחד העם)

על ההתחשבות בזולת בימי הקורונה
תמונה של רות
ד"ר רות בורשטיין

הסופרת רות אלמוג, הגברת הראשונה של הספרות העברית על פי פרופ' יגאל שוורץ, החלה לפרסם בדצמבר 2019, אחת לחודש, פרקי יומן במוסף תרבות וספרות של עיתון "הארץ".

אלמוג מתארת את חייה "עכשיו בימי הקורונה הסוגרת אותי בבית, אני שואבת נחמה מן הצמחייה ובעלי החיים והכנף שאפשר לי לעקוב אחריהם מן המרפסת ולהשלות את עצמי שאני קרובה לטבע, המשקיט את הנפש המתגעגעת […] זו [בניית הקן של העורבנים, ר"ב] תהיה נחמה על רשעות־היתר שאני מגלה בבני האדם בעקבות הקורונה. העדר מסכה על פניהם של העוברים ושבים ברחוב מצביעה על אגוצנטריות ואדישות לזולת".

דבריה אלו של רות אלמוג עוררוני לחשוב מה ניתן לעשות כדי שאנשים יעטו מסכות. אכן מאוד לא נוח לעטות מסכות בחום הקיץ הישראלי, אך חיינו תלויים בכך. סביר להניח שכל מי שהכיר אדם שחלה בקורונה וסבל ממנה, לא יסתכן באי-עטיית מסכה בהימצאו במקום שיש בו אנשים. כדי להמחיש עד כמה המחלה קשה ומסוכנת, חשוב לאפשר לאלו שחלו בקורונה הזדמנויות רבות ככל האפשר (כגון, בכל מהודרת חדשות בטלוויזיה) לספר על סבלם הרב בהיותם חולים ועל תופעות הלוואי שטרם חלפו. "שטיפת מוח" כזו יש בה פוטנציאל רב לגרום לאנשים שלא להסתכן ולגרום להם לעטות מסכה בקרבת אחרים.

ומאחר שהמחלה הזאת, לדברי הרופאים, תלווה אותנו זמן רב, יש להתחיל בחינוך הילדים בגנים ובבתי הספר להתחשב בזולת. ולכך יש דרכים רבות בסיפורים ובשירים.

בבית הספר היסודי למדתי על "הסב וקערת העץ", סיפור עממי שהותיר בי זיכרון עמוק. הסיפור הוא על אב, אם, בנם והסב שגרו יחדיו. באחת הארוחות המשפחתיות נשמטה קערת האוכל מידיו הרועדות של הסב. המפה התלכלכה והקערה נשברה. מאותו יום היה הסב אוכל בפינתו מקערת עץ. יום אחד ראו ההורים את בנם מגלף עץ. לשאלת הוריו מה מעשיו, ענה כי הוא מכין להם קערות עץ לעת זקנתם.

שיחה על הסיפור הזה ועל סיפורים אחרים שיש בהם רגישות לזולת והתחשבות בו זורעים זרעים בליבות התלמידים שבבגרותם יבשילו וייהפכו לדרך חיים.

המורים יכולים ליצור אווירה כיתתית-חברתית שיש בה דאגה לזולת, כגון התנדבות למסור שיעורים לתלמיד שלא היה בבית הספר או בשיעור בזום. אפשר לעודד תלמידים המצטיינים במקצוע מסוים להתנדב לסייע לאלו המתקשים באותו מקצוע. בטיולי כיתה כדאי לעודד תלמידים מיטיבי לכת לסייע וללוות את האיטיים. כל הפעולות הללו אמורות להיעשות ברוח טובה בלי כפייה אלא מרחשי מליבם של המסייעים. מי שהתנסה בסיוע לזולת וחש את הסיפוק הרב שבכך, ימשיך בכך גם בבגרותו.

לסיום סיפור אישי, בכיתה ה"א בבית הספר היסודי למדנו את הטיית הפעלים השלמים בכל הבניינים (כולל הניקוד). הייתה לי שכנה שהלימודים היו קשים לה מאוד. היא נשארה כיתה. יום לפני הבחינה הזמנתי אותה אליי (בעידוד הוריי) ולימדתי אותה בסבלנות ובהפסקות כל אחר הצוהריים והערב את הנושא הלא פשוט הזה, היא גם ישנה אצלי. שכנתי קיבלה 70 בבחינה. מעולם היא לא קיבלה ציון כזה בשום מבחן. היא כמובן שמחה מאוד ואני שמחתי לא פחות ממנה.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

3 תגובות

  1. אבל יש תקופות שבהן מתחייבת פעולה מיידית ומחריפה ואין זמן לתהליכים חינוך ארוכי טווח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך