חינוך לערכים הוא תחום בעייתי מאוד. הבעיה הראשונה נוגעת באופיים של הערכים עצמם. היסוד להיווצרות הערכים בתקופת הנאורות היה הרציונליות. ואולם ערכים מלכתחילה אינם מגודרים בתחום הרציונליות בלבד. הם אינם בגדר של חוקי טבע, או חוקי המדע. הם גם אינם חוקים במערכת המשפט. אף לא עמדות או נורמות. מלכתחילה אופפת את הערכים הילה מיתית מסוימת, אם מתוך זיקה לתבונה הקנטיאנית העליונה, הטהורה; אם מתוך הדמיה היסטורית, כמו "האמנה החברתית", או "הרצון הכללי" של רוסו, המשחזרת לכאורה את היווצרותה של החברה המאורגנת; ואם מתוך נרטיב לאומי, שראשיתו במיתוסים של הלידה וההתקדשות של האומה. קיים אפוא מתח מתמיד בין היסוד הרציונלי של ערך, היינו היכולת לנמק אותו באורח שכלתני, לבין הקומה המיתית, זו שמתמצית באמונה. שהרי תוקפם של ערכים איננו מתבטא רק בהגיונם, אלא גם באמונה בהם ובהזדהות הרגשית איתם.
בעיה אחרת בחינוך לערכים היא שלעצם המילה "ערכים" אין כמעט כל ערך, שכן כלולים בה כל מיני ערכים. לא רק אלו ש"אנחנו" ואנשי שלומנו אוחזים בהם. גם גזענות היא ערך, גם שתלטנות והדרה לסוגיהן הן ערכים בעיני הדוגלים בהם. יוצא מכך שחינוך לערכים מתחיל בהחלטה מודעת בדבר הערכים הרצויים שיבור לו האדם, המחנך, ועל פי רוב חינוך לערכים הרצויים מחייב עימות עם ערכים פסולים.
המורכבות שבעצם תפיסת הערך היא שורש הבעיה בחינוך לערכים. השילוב של שני הערוצים בחינוך – ערוץ ההנמקה הרציונלית וערוץ האמונה, שמקורה איננו, או לא-כולו רציונלי – תוך שמירה על איזון נכון ביניהם, הינו משימה קשה ביותר. בתי ספר רבים ומורות ומורים הפועלים בהם חוששים מההתמודדות הזאת, וכך הוסבו הערכים אצלם למעין יחידות-דעת אפויות; מיני תכנים שכבר הוכחו ובוססו, והם בחזקת חוקים או מצוות, אפילו עובדות. כזה היה "סלע קיומנו" הידוע. כביכול אין טעם להרהר בהם, לבחון ולבקר אותם. הם "מועברים" לתלמידות ולתלמידים כדרך שנלמדים פרקים בגיאוגרפיה ובביולוגיה, או כנוסחה מתמטית, כלומר מוגשים להם כידע נתון מבוסס. וכיוון שחשיבות יתירה מיוחסת לערכים, בבתי ספר רבים הערכים לא רק מוקנים, אלא מוחדרים ומוטמעים. במילה אחרת: נכפים.
אתגר עצום בעשרות השנים האחרונות הוא חינוך לערכים במציאות שבה המגמות הרווחות, הפוסט-מודרניות, מטילות ספק בהיררכיות למיניהן ובמעמדם הקטגורי של אמונות ושל ערכים, והן מקדשות יחסיות וארעיות בכול. כיצד ניתן לחנך לערכים שיש להם תוקף מחייב, גם אם לא תוקף מוחלט, בהוויה שבה כל מערך קנה המידה לחיים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים התערער? לא זו בלבד אלא שבמציאות הזאת מחלחל גם ארס של שוללנות לשמה. לא רק "אלוהים מת", כהתרסתו של פרידריך ניטשה, גם האדם נדון לכיליון, גם "הסובייקט מת", הייחודיות, האותנטיות שלו דוכאו. איך בתוך המציאות הזאת ניתן לברור את "הראוי להיות רצוי?".
ועתה נוסף לכאוס הזה זיוף מכוון של האמת, שקר כערך. האמת איבדה את עליונותה ואת קדושתה בתודעה; הוזנתה, הפכה למרמס. השקר, בלי למצמץ, תפס את מקומה. ההיגיון והעובדות אינם יכולים לו. כוחו ומבחנו של השקר הוא באפקטיביות של השפעתו על הנעת בני אדם. האמיתות הבדויות, המטעות, המניפולטיביות, מכוונות רובן ככולן להוקעה, לדמוניזציה של היריב. הכזב האלים הזה זורע ברבים וטובים פחד ושיתוק. כזה הוא כיום הביטוי "שמאלן". וכשהאי-אמת שולטת בשיח, בתקשורת, ובמיוחד באמרות קליטות חוזרות ונשנות, כמו "לא היה כלום", היא עלולה להיקלט בקרב אנשים תוך פסיביות ועיוורון.
מה צריך לעשות? ראשית, אני מבקש להציע את המושג חינוך לסגולת הערכיות. בעיניי היא חשובה יותר מאשר חינוך לערכים מוגדרים. אני רואה אותה כ"סגולה הטובה" הסוקרטית. סגולת הערכיות משמעה הוא אַמַּת המידה הקודמת לערכים הפוזיטיביים, לערכים התוכניים-המוגדרים. גורם הערכיות מוצב מחוץ לערכים, במעין נקודה ארכימדית, המאפשרת את עצם התפיסה הערכית, בראש ובראשונה את ההבנה בדבר עצם טיבו של ערך.
גורם הערכיות קודם לערכים ומַתְנֶה את עצם תפיסת המושג ערך, פירושו הוא, קודם לכול, ההכרה בכך שהערך, כל ערך, איננו בגדר עובדה, אלא הינו מושג מופשט, פרי הרוח, רוח האדם, והוא בגדר מצפן. אפשר לחקור עובדות על ערכים. למשל, עד כמה ערך נתון נפוץ ומתקיים בחברה מסוימת. אבל הערך עצמו איננו עובדה. הערך עצמו הוא רעיון, אמירה, שאיפה, דרישה על איך צריכה המציאות להיות.
סגולת הערכיות, זו הקודמת לערכים תוכניים, פירושה, אם כן, הוא, היכולת לתפוס מושגים ערכיים, להכיר את רקעם ולהבין את מקורם המטפיזי – אמונות, אידיאולוגיות, נרטיבים. גורם הערכיות משמעו הוא הכושר לפרש ערכים, לבקר אותם, לשפוט אותם, לאמוד את משקלם במציאות מתהווה-משתנה, לשקלל את משקלם של ערכים המתחרים ביניהם בסיטואציה מסוימת, להכריע ביניהם, לברור אחד מהם, או לבחור בפשרה ביניהם, לבחור את המידתיות שבהם. ערכיות הינה אפוא מכשיר הכיול הזה. בחינוך לערכיות אני רואה את עיקר מבחנו של בית הספר. בלא סגולת הערכיות, ערכים המוקנים לתלמידים נתפסים, ואולי חלילה גם מופנמים בקרבם, כדוקטרינות נוקשות.
חינוך לערכים, אם כן, איננו מתמצה בהנחלה של קובצי ערכים – אישיים, מוסריים, חברתיים, לאומיים ועוד – כשכל אחד מהם הינו בגדר משנה סדורה וסגורה, אלא בקיום תהליך דיאלוגי מתמיד ויסודי, שנרקמת בו אט-אט ובאורח מושכל ההתייחסות לכל ערך וערך, תוך בחינה של הידע ושל ההנמקות הקשורים בו. אבל לא פחות מכך גם בירור של הרגשות כלפיו ואפשרות האמונה בו. בחינוך לערכים דרוש כיום שילוב של יסודות: מצד אחד, הכרה, הזדהות ואמונה בערך, מחויבות גבוהה לקיימו ונכונות לשלם בכך מחיר אישי; מצד שני, ביקורתיות מתמדת כלפי הערך ואומץ לב לשנות במשמעו ובמעמדו מול ערכים אחרים.
חינוך לערכים הוא למעשה חלק מן החינוך האינטלקטואלי בבית הספר. עיקרו הוא החתירה לאמת, וההבחנה בינה לבין שקר, זיוף, טעות והטעיה, ובד בבד חשיפתם של גורמים המאיימים על האמת ומבקשים להטותה: לחץ פיזי, פוליטי, דתי ופסיכולוגי. חקר האמת נעשה בכוח התבונה. ברם תבוניות איננה כפירה ביסודות הבלתי-תבוניים המניעים אותנו בחיינו – הדתיים, האמוניים, הרגשיים והמיסטיים. השיפוט התבוני חל על כל הסוגיות המעסיקות אותנו בכל מישורי החיים ואפיון מרכזי שלו הוא יכולתנו המודעת לזהות את היסודות הלא-רציונליים שבנו, להגדיר את משקלם בקיומנו; לעיתים לעודדם ולתת להם דרור, ולעיתים להכיר בכך שעלינו לאזור כוח פנימי כדי לצמצם את משקלם ולכפוף אותם להכרעה הנובעת בהכרח מן התבונה.
כאלו הם הערכים: יש בהם ממד רציונלי ויש בהם ממדים של רגש ואמונה. חיזוק החינוך האינטלקטואלי יבטיח שהערכים שאנו דנים בהם, בכל ממדיהם, יעברו את מסננות הביקורתיות.
14 תגובות
תודה על מאמר פילוסופי מצוין ממנו הבנתי שקיים ערך עליון שהוא מעל ומעבר לכל הערכים האחרים וכנראה גם מעל ערך האמת – שגם הוא נתון לדילמות ראשומוניות.
הכוונה לערך החיים. אם אינני חי – אין כל משמעות ליתר הערכים האחרים. ומכיוון שכך הסוציאליזציה של הדור הצעיר חייבת להיות לאורו של ערך זה. אם תרצה – הקם להרגך השכם להרגו. לנוכח ההיסטוריה היהודית ולנוכח מה שאנו לומדים מההתנהגות של בני דודינו, בסוריה למשל, ברור לחלוטין מה הוא הערך ההגמוני שיש לחנך לאורו את הנוער בבתי הספר שלנו.
ליצחק דגהי – שלום,
תודה על תגובתך, ואני שמח עליה. ראית שהמאמר מכוון לכך שהערך העליון הוא ערך החיים. אני בהחלט מזדהה עם הקביעה הזאת. ועם זאת, למען האמת, בעת הכתיבה לא חשבתי עליו. מרכז המאמר הוא סגולת הערכיות. זו שקודמת לערכים המוגדרים, והיא מסייעת לנו לבחון את הערך, להגדיר את יסודותיו, את מידתיותו במצבים שונים, ולשקול את מילויו במיוחד כשהוא ב"תחרות" עם ערכים חשובים אחרים.
כל מילה
פרופ תדמור,
מצטרף מאד למאמר החשוב שלך דווקא בעידן זה וברשותך אחדד כמה נקודות:
ערכים הם התשתית עליה מבוססת תרבותו של עם. אלו הם אותם כללים חברתיים שכול חברה באשר היא מעצבת במהלך הדורות כדרך לשמר ולהבטיח את הישרדותה. ההישרדות של החברה הוא הרציונל, כפי שבני החברה מבינים ומזדהים איתו.
עיצובה של תרבות וערכיה הם פונקציה של המקום, ההיסטוריה, ואירועי החיים שהחברה עוברת במהלך חייה ולכן היא שונה מעם לעם. אף שתוקפם של הערכים הוא רב שנים, הם נתונים לשינויים בשל השפעות שונות כמו כלכלה, טכנולוגיה, מלחמות, כיבושים ואחרים, ולכן ה"היגיון והאמת" אינם אוניברסליים מוחלטים, אלא יחסיים בהגדרתם וחשיבותם.
מאחר ואנשים נוטים לשפוט את ערכיה התרבותיים של חברה אחרת על פי אמות המידה של תרבותם שלהם, נוצרים קונפליקטים ואף מלחמות. מכאן שאין "תרבות רעה או טובה", כול אחת היא בפני עצמה, ולכן ראוי להיזהר מייחוס אמת או שקר לתרבות האחר. "הרציונל" שלך, סביר שיהיה שונה מהרציונל של תרבות אחרת, כי יש להם בעיות אחרות להתמודד איתם, והניסיון לכפות על האחר את ה"רציונל" -האוניברסלי לכאורה- שלך- הוא בעייתי.
עיצובם של הערכים ועדכונם נעשה כדבריך הנכונים מתוך דיאלוג פנימי בתוך העם (תהליך שיכול להיות קשה וכואב לעיתים). אחד התובנות החשובות הוא לקבל את האפשרות שיש רציונל ואמת אחרים מזה שלנו, ואפילו "ערך החיים" אינו הנאצל ביותר, אלא "דרך החיים" והאמונות על פיהם חיים. להתמודד עם השונה באופן מכובד, מצד אחד, אך מבלי שיפגע ברציונל ההישרדות של תרבותך שלך.
לגדעון שניר – שלום רב,
אני שמח מאוד על הדברים שכתבת, רואה בהם הרחבה מושכלת, אולי גם נדרשת, לרשימה שלי.
מקבל את כל הערותיך, ואוהב במיוחד את מה שכתבת: "'ערך החיים' אינו הנאצל ביותר, אלא 'דרך החיים'", נושא המצדיק מאמר נפרד. אולי תכתוב אותו?
מפעם לפעם יש תקופות שבאזורים שונים בעולם יש נסיגה בהתפתחות. אנחנו בתקופה כזאת.
גם ההערה הזאת שווה הרחבה.
אולי אצלך יש נסיגה בהתפתחות. או אולי בהבנת הנקרא במציאות. מדינת ישראל נמצאת היום בתנופת התפתחות ללא תקדים. נכון שהשכנים, כמו סוריה, מצרים, לוב ועוד מסוג זה נמצאים במצב נסיגה נוראי.
ולפרופסור תדמור – ההערה בהחלט שווה הרחבה על מנת להעמיד את הצופה ודומיו על טעותם ואולי גם רוע לבם.
אנשים אוהבים פייק גם כשהם יודעים שמדובר בבלוף
נכון, ובהקשר תפקידי החינוך הם: חתירה לזיהוי האמת, ואבחנתה מכל מה שאיננו אמת (שקר, טעות, הטעייה מכוונת, לחץ פוליטי, כלכלי וכו' – בקיצור פייק), ודיון בשאלה מדוע נוטים בני אדם לאמץ פייק גם כשהם יודעים במפורש שהוא כזה.
הכל בעיני המתבונן ובלכלוך שיש לו על עדשות המשקפיים.
כי שלושה רבעים לפחות מבוגרי התיכונים שלנו לא יודעים להסביר את המילה: ערך ואינני מתכוונת לערכים כספיים או מתמטיים.
ערך הוא אמת-מידה, מעין סרגל. אמת מידה שעל-פיה אדם שוקל את חשיבותם ומשקלם של החלטות, פסיקות, מעשים והתנהגויות של בני אדם. מבחינים בקטגוריות של ערכים: אישיים, מוסריים, חברתיים, כלכליים, אסתטיים ועוד. וכך שוקל אדם אם מעשה מסוים הוא מוסרי, או נכון מבחינה חברתית, או יעיל מבחינה כלכלית, או יפה וכו'. הערכיות שכתבתי עליה היא מען ערך-על השופט את הערכים.
מלמדים ומחנכים לאנטי ערכים, לשקר, לזיוף, להונאה, לכוח הכוח ועוד. עצוב ממש.