האם "עידן הידע" איננו אלא עידן של אמונות טפלות?

קשה להיפטר מאגדות. לדוגמה, האגדה על ארכימדס, האמבטיה והקריאה "אאוריקה!" מלווה אותנו כבר שנים. רויאל נץ, מגדולי החוקרים של המדע בזמן העתיק, מראה כיצד התגליות המאוחרות של הטקסטים החבויים בספר קטן הנקרא "הקודקס של ארכימדס", ובפרט מאמרו של ארכימדס "על הציפה", לצד ניתוח אנליטי פשוט של התנסות ברחצה באמבט, מובילים למסקנה ההגיונית שארכימדס לא רץ עירום ברחובות סירקוז בשל גילוי חוק הציפה, כי את החוק הידוע על שמו "חוק ארכימדס", הוא לא גילה בעת טבילה במי האמבט, גם לוּ היה צריך למצוא פתרון לקביעת איכות הכתר של מלכו.

הניתוח של נץ הוא דוגמה לחשיבה מדעית ביקורתית הנדירה מאוד בימינו. הוא מופיע באחד הספרים המשמעותיים ביותר בתולדות המדעים שנקרא "הקודקס של ארכימדס: הסיפור המרתק על כתב-היד המדעי החשוב בעולם" (עמ' 45-44). אני ממליץ בחום על קריאת הספר הזה כולו.

אז מדוע נחקקה בתודעה הציבורית האגדה על ארכימדס השועט עירום מחדר הרחצה? משום שהיא מתאימה לדעות הקדומות שיש לנו על אודות מדענים. מתאים להם לרוץ עירומים ברחוב ולצעוק בקול מילים ביוונית.

גם בימינו אנו נצמדים לסיפורי אגדה כאלה מבלי לשים לב עד כמה אין להם בסיס עובדתי. קצרה היריעה מלהציג כאן את כל סיפורי האגדה הרבים הללו, על כן אביא להלן רק כמה מהם, כאלה אשר לדעתי דבקו בנו והם מעכירים את תרבותנו.

האגדה הראשונה: "אגדת העידנים". המילה "עידן" אהובה על הוגי דעות רבים. מאחוריה מסתתרת אמונה עתיקה (מאז ימי הביניים) שהזמן הוא בעל כוח להשפיע עלינו כגורם תרבותי והוא מתחלק לקטעים מוגדרים בעלי תוכן ומשמעות. יש המאמינים שהשתחררנו מכבלי עידן התעשייה ויש המאמינים שאנו חיים היום בעידן המידע והידע מבלי לדעת מתי הוא התחיל ומתי הוא יסתיים. האם המאמינים הללו יודעים להבדיל בין מידע לידע?

כך, רבים מאמינים ביכולת ההשפעה שיש לצורה הספרתית של שנה זו או אחרת בלוח השנה הנוצרי. אם מופיעים בה אפסים רבים (כמו בשנת 1000 לספירה או בשנת 2000) הם מצפים שיתרחשו בה אירועים מסעירים. מי זוכר את ההיסטריה סביב "באג ה-2000"? ומי הם "ילדי המילניום"?

השנייה, "אגדת המדיום הוא המסר". אנו יודעים לצטט את מקלוהן ולהצהיר – "המדיום הוא המסר" – כתובנה חשובה, המביעה את אמונתנו בשליטת אמצעי התקשורת בתכנים של התקשורת. ספרו של ניל פוסטמן עוסק כולו בטלוויזיה כמדיום שמשפיע עלינו ללא קשר עם תכניו, ואולם מי מודע לכך שהצהרה זו, "המדיום הוא המסר", הייתה במקורה כותרת מפורשת של פרק שנכתב על ידי מקלוהן, כדוגמה ראשונה להשפעת אי-ההבנה שלנו את המדיה ולאטימות חושינו, ולא כדוגמה להשפעת המדיה?

השלישית, "אגדת הדטרמיניזם הטכנולוגי". אגדת "המדיום הוא המסר", שהזכרתי לעיל, היא מקרה מיוחד מאוד של אגדה רחבה יותר ונפוצה יותר, המתבטאת באמונה שלמכשירים יש כוחות על-אנושיים המשפיעים עלינו בעוצמה רבה. אגדה זו מתבטאת בכתיבת הצהרות נאמנות לאגדה ש"הטכנולוגיה" (מבלי לטרוח להבהיר למה בדיוק הכוונה במילה יפה זו) מופיעה מאליה, פורצת ופועלת מאליה ומשפיעה עלינו, על החברה ועל התרבות "בכל היבט ובכל תחום".

מעטים הם החוקרים כיום שמעיזים לצאת נגד האגדה הזו, ולהכריז בריש גלי כי הלב האנושי הוא שמניע את ההשפעה המדהימה הזו של המכשירים שיצרנו, ולא מכונת הדפוס, מכונת הכתיבה, מכשיר הטלוויזיה, מכונת הפקס, או הצאצא האחרון של ההמצאה האנושית הטקסטואלית: המחשב בכל גרסאותיו.

האגדה הרביעית, "הסינגולריות, ביג-אגדה אורבנית". לפני שלוש שנים נתבשרנו בקול תרועה על הפעלת דגם בית הספר הסינגולרי הראשון בישראל ("העתיד כבר כאן" שיעור חופשי, גיליון 117, ינואר 2016, הוצאת הסתדרות המורים בישראל). השם הייחודי של בית הספר הזה הוא אגדה בפני עצמה. לא סתם אגדה אורבנית, אלא ביג-אגדה.

אף שהמשמעות הלשונית של המילה "סינגולריות" היא "ייחודיות", מדובר כאן בגלגול הזוי של מונח מתמטי ידוע ובעל משמעות מיוחדת. בתורה המתמטית של הפונקציות המרוכבות התברר שיש צורך אינטנסיבי בחקירת נקודות מיוחדות במישור המספרים המרוכבים שבקרבתן הפונקציות הללו "משתוללות". זה קורה בנקודות שבהן לפונקציה לא יכול להיות ערך מוגדר. לנקודות אלה קראו "נקודות סינגולריות".

אנו יכולים להכיר פונקציות עם נקודות כאלה גם במספרים רגילים, ממשיים, כמו למשל f(x) = 1/x או דוגמה יותר אקזוטית f(x) = sin(1/x). נסו לחשב את ערכיהן ליד 0=x בעזרת מחשבון מתאים ותראו מה קורה כאשר אתם בוחרים בערכי x המתקרבים מאוד מעל ומתחת למצב שבו x=0.

ריי קורצווייל, עתידן ותיק, ניכס את המונח הזה ובעזרת כמה שגיאות ועיוותים קנה לעצמו שם עולם. הוא הכיר את השערת ההתפתחות המעריכית של החומרה של המחשבים: בכל שנה וחצי, לפי הנתונים האחרונים שבידינו, "יכולת החישוב" של המחשבים נכפלת. יכולת זו מוגדרת על ידי קורצווייל ואחרים ונמדדת כמספר היחידות הלוגיות המורכבות בתוך מחשב, שערכן בשוק הוא דולר אחד. השערה זו נקראת "חוק מור". קורצווייל הניח ללא צל של ספק שזו תופעה שתתמיד ולא תוגבל בדרך כלשהי. אמונה בהנחה זו נסמכת, בין היתר, על האגדה ש"הטכנולוגיה מתפתחת מאליה" ושאנו לא משפיעים עליה או שולטים בה. אבל השגיאה המדעית שלו הייתה שהוא מאמין שיש לפונקציה מעריכית נקודות סינגולריות. אין לה. אף שפונקציות אלה גדלות באופן "מואץ". בשום נקודה ממשית, אפילו ערך הגידול שלהן לא ייהפך לאין-סופי, או לבלתי מוגדר.

לקידום הרעיון המוטעה של הסינגולריות שלו, הקים קורצווייל בעמק הסיליקון את "אוניברסיטת הסינגולריות" שמיועדת להכין אותנו לרגע שבמאה הזו, המאה ה-21, המחשבים ייהפכו מאליהם למכונות חושבות בעלות כושר חשיבה ומודעות העולה עלינו, כי ה"מוח" שלהן יהיה עצום, ולכן כוח החישוב שלהן יהיה בלתי מוגבל.

החמישית, "אגדת הנגישות לידע". אני מאמין שאת בליל האמונות האלה מלווה אי-הבחנה בסיסית בין סימנים למידע ובין מידע לידע. אפשר לסלוח לציבור הרחב המאמין שבמכשירים הספרתיים החדישים מאוחסן ידע שניתן לחשיפה בלחיצת כפתור, כי לא מאפשרים לו להבין מכשירים אלה. אבל, כאשר אנשי חינוך ומדענים מתייחסים כך אל ידע, הם סותמים את הגולל על התפקיד ההוראה והלמידה ועל הצלחת המחקר המדעי. שר חינוך קודם כבר נפל במלכודת האגדה הזו בהצהירו שאין צורך בהוראה של תכנים, מכיוון שכל התכנים מצויים כבר "באינטרנט" והם נגישים לכול. אם הידע, גם ללא "בינה מלאכותית", הוא מה שנמצא במאגרי הנתונים, מה אמורים המורים להוראת המדעים ללמד ומה אמורים המדענים לייצר?

האגדה השישית והאחרונה שאציג כאן היא "אגדת הקִדְמה המתמידה". מדי פעם בפעם הקוראים מגיבים על דברי הביקורת והעדויות שאני מציג במאמרים שלי, בטענה שמשמעותה הקבועה היא שעליי לקבל כל המצאה חדשה כצעד מבורך במסלול לקראת הקִדְמה, ואם נקרית בדרכנו המצאה שיש בה ליקויים מזיקים אפשר להתמודד איתם בקלות. למעשה, רובם מאמינים שהממציאים מחוסנים מטעויות מזיקות ונמצאים מעל לכל ביקורת. ההמצאות המסוכנות ביותר בימינו הן אלה הניתנות לנו כמעט בחינם והמלוּווֹת באמונה שחובה לקבל אותן בהערצה ולהכיל את פגעיהן ללא הסתייגות. ההיסטוריה של ההמצאות מלמדת אותנו שעלינו להיזהר ולהכיר באפשרות שממציאים יכולים לטעות, ולעיתים חובה להחזיר את ההמצאות אל יוצריהן.

קשה להאמין שגם בימינו, במאה ה-21, אנו נגועים באמונות בלתי מבוססות. תפקידה של מערכת חינוך היא לא לרתק את מסלול התפתחותנו האישית לכיוון התואם את "הקִדְמה" ולחקות את המתרחש ברחוב, אלא לעקור אמונות בלתי מבוססות מן השורש. במילים אחרות, כל אמונה טפלה שמתגלה ומתמידה בתרבותנו היא קול קורא לאתגר חינוכי.