עיצוב הזיכרון

תודעת השואה במערכות החינוך הישראלית והגרמנית
ד"ר נחום פרנקל

בקיץ 2016 הייתי אורח אוניברסיטת דואיסבורג–אסן בגרמניה לצורך כתיבת עבודת מחקר. העבודה סוקרת באופן כרונולוגי את הדרך שעברו מערכות החינוך של ישראל, ובהתאמה של גרמניה, בהנחלת נושא השואה לתלמידים. מלבד בנעשה בישראל, עוסקת עבודת המחקר רק ב"גרמניה המערבית" עד האיחוד בשנת 1990 ואחריו בבגרמניה המאוחדת. 16 המדינות המרכיבות את גרמניה אמורות לנסח קוד הוראה משותף של לימודי השואה.

בעבודה סקרתי את ההתלבטות הישראלית בדבר הנרטיב הממלכתי בשנות ה-50 וה-60 באשר לעיצוב הזיכרון ולהוראת השואה לצברים. הלך הרוח הציבורי, שהוכתב מלמעלה, התאפיין בשלילת הגולה (להרחבה, ראו בספרה של שפירא "יהודים חדשים יהודים ישנים"), באותם ימים לא הייתה מדיניות ממלכתית באשר להוראת שואה בבתי הספר הממלכתיים.

את נושא זיכרון השואה אימצו בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, החוגים הדתיים מבית "המזרחי" ומשרד הדתות בראשות השר כהנא. הם עודדו הנצחה ומורשת בעלות אופי דתי, וזאת בשונה מההנצחה ומהנחלת השואה כנרטיב כללי ממלכתי, כפי שבא לידי ביטוי לקראת סוף שנת 1953, בעת שהכנסת חוקקה את חוק "זיכרון השואה והגבורה – יד ושם", התשי"ג- 1953.

הדחף הראשוני לעניין הוראת השואה בישראל ניתן בתום משפט אייכמן, שנערך בירושלים בשנת 1961. בשנות ה-70 וה-80 המוקדמות המליצו ועדות פדגוגיות – שכללו מומחים, היסטוריונים ומחנכים – על הוראת דידקטית מסודרת של נושא השואה.

מאמצע שנות ה-80 חלה תופעה מעניינת: ניסיון להחליף את לימודי השואה ביצירת "חוויית שואה", והכוונה היא לכל אותם "מסעות שורשים" של תלמידי בתי הספר התיכוניים, היינו נסיעת בני נוער לפולין וביקור באתרי שואה ובמחנות ההשמדה. אך האם הסיורים הללו יכולים להוות תחליף ללימוד ולהוראת השואה? כלל אינני בטוח! ייתכן כי הסיור והחוויה הבלתי אמצעיים מחזקים את תודעת השואה, אך בשום אופן הם אינם יכולים לבוא על חשבון הוראת שואה דידקטית.

המצב בגרמניה מורכב לא פחות. בין השנים 1945–1949 עדיין היה בגרמניה ממשל צבאי בחסות ארבע המעצמות המנצחות. בשנת 1949 הוקמה "גרמניה המזרחית", DDR. בשנים הראשונות שלאחר המלחמה חלק לא קטן מצוותי ההוראה היו מורים, מנהלים ומחנכים "בוגרי המשטר הנאצי ונאמניו", שלא ששו להורות את הנושא.

החינוך הפוליטי בגרמניה אחרי 1945 היה בתגובה לפשעי הנאצים. בהשפעת המעצמות המנצחות – ארצות הברית, ברית המועצות, בריטניה וצרפת – רווחו המושגים "חינוך מחדש" ו"דה-נאציפיקציה". הייתה הסכמה נרחבת לכך כי דמוקרטיזציה של החינוך מחדש היא צו מוסרי של הגרמנים, והחינוך חשוב בדיוק כמו הצורך בשיקום הפיזי של המדינה, ולכן השינוי של מערכת החינוך והוראת השואה חיוני.

השינוי הגדול חל בשנות ה-80 עם הקרנת הסדרה "שואה" בגרמניה וסרטים נוספים שגרמו לשינוי תודעתי. אולם משנות ה-90 ועד היום נרשמת נסיגה בהוראת השואה נוכח גלי ההגירה המוסלמית שמציפים את גרמניה, האנטישמיות מתעוררת שוב, בכיתות בתי הספר עולה מספר התלמידים המוסלמים, ואלו מסרבים ללמוד את נושא השואה בטענה שאינו נוגע להם.

לאור השינויים שחלו לאורך השנים, ימים יגידו מה יהיה גורל זיכרון השואה, וכיצד ידאגו להנחילו, הן במערכת החינוך הישראלית והן במערכת החינוך הגרמנית.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

8 תגובות

  1. מה קרה, כדי שלא יקרה לנו שנית
    ומה קרה כדי שאנחנו לא נתדרדר חלילה למקום אליו התדרדרו בזמנו הגרמנים

    1. אין שום מקום לאזכר את הרעיון האבסורדי האומר: "שאנחנו לא נתדרדר חלילה למקום אליו התדרדרו בזמנו הגרמנים"
      השואה היא תופעה ייחודית בהיסטוריה האנושית. שום דבר לא דמה לה ושום דבר לא ידמה לה.
      אין כל אפשרות שאנו נתדרדר למקום כזה בגלל המורשת היהודית שלנו.
      למען האמת אני תדיר מתפלא שלמרות שאנו נמצאים תחת לחץ ביטחוני קשה (עם עליות וידידות) במשך יותר משבעים שנה, הציבור היהודי בישראל צמגיב להתקפות עליו במתינות ובקור רוח (למעט מקרים בודדים וחריגים) אם כך היו פוגעים בעם אחר בטוחני שאותו עם היה מגיב בחומרה הרבה יותר קיצונית מאשר תגובת הישראלים לשוהאדה המוסלמית.

  2. נחום ידידי
    לטעמי ניתוח קולע ולדעתי עיקרו הוא הסיפא של
    הדברים והלוואי שחלילה לא נצטרך לחזור על
    האימרה ״ ההיסטוריה חוזרת על עצמה ״ אך התנהלותנו
    שלנו בתוכנו היא המפתח העיקרי לעתידנו ולעוצמתנו
    למול האיום ׳
    ושוב תודה למאמר שמשאיר את השיח בנושא
    ואת הרלוונטיות שלו .

  3. מצביעים על כך שלא כולם סבורים שגרמניה נעשית מוסלמית … אם להגזים טיפה

    1. שלום
      ממליץ לך לקרוא את המאמר המלא. לא נאמר שגרמניה נעשית מוסלמית , אלא שבבתי ספר רבים ויש אזורים מובהקים של כיתות בהן רוב מוסלמי בהן יש התנגדות של הורים ותלמידים ללמוד את נושא השואה. עניין זה הועלה בפניי ע"י מורים ומנהלים רבים שראיינתי לצורך המחקר.

  4. האם הליכודיאדה צריכה להיות ביום השואה הבינלאומי או ביום השואה הישראלי

    1. חבל, מקבלי ההחלטות שהחליטו לקיים אירוע פוליטי הומוריסטי חברתי בדמות הליכודיאדה באילת, דווקא ביום השואה הבינ"ל שאותו יזמה מדינת ישראל באו"מ היו אמורים להיות מודעים לרגישות. אנו שמבקשים מאומות העולם לנהוג לפי סטנדרט שאנו מכתיבים מפרים במו ידינו סטנדרט זה ומי שמובילה את הסטנדרט הלקוי הזה היא שרת התרבות של מדינת ישראל ,אוי לבושה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של רות

צדק לימודי

כיצד ניתן לצמצם פערים ולדאוג לשוויון במערכת החינוך