המורים או התלמידים?

מאמר תגובה על מאמרו של מייקל א' גריי, "דון קישוט במערכת החינוך", שהתפרסם במדור זה ב-22.5.16.

קראתי בעניין רב את מאמרו של מייקל א' גריי ומניסיוני הרב בהוראה במערכת החינוך בארץ אלו תגובותיי:

ראשית, אני רוצה לעודד את מייקל וצעירים כמוהו הרוצים לתרום לחינוך בארץ, ולייעץ להם שלא להתייאש מהר כל כך. אסור להניח מראש שהמערכת תסמן אתכם "בעייתיים" ותפלוט אתכם. מורים צעירים בעלי יזמות חדשות ורעיונות פוריים להשבחת החינוך מתקבלים בבתי ספר בידיים פתוחות ובלב חפץ. ייתכן שניסיונו של הכותב אינו מוצלח, אך אין להסיק מסקנות ממקום עבודה אחד או שניים על כלל המוסדות. טרם שמעתי על מורה מצוין שהמערכת פלטה אותו בשל השקעה רבה. כל המנהלים שאני מכירה משתוקקים למורים כאלה. איני יודעת היכן קנה מייקל את ניסיונו הגרוע כל כך. ויש לי קשרים ענפים עם בוגרות ובוגרי המכללה לחינוך שאני מלמדת בה.

שנית, המורים הוותיקים אינם עשויים מקשה אחת. הם כמו כל בעלי מקצוע ותיקים אחרים. יש מהם שנהיו אדישים, ויש מהם שעם השנים התמקצעו יותר ושיפרו את הוראתם על סמך ניסיונם הרב. כפי שאסור לפסול מורה צעיר בשל הידע הרב שעליו עוד לקנות, כך אין זה נכון לפסול מורה ותיק. לעתים הוותיקים טובים מן הצעירים בשל השתחררותם מן הטיפול בילדיהם שלהם, שגדלו ועומדים ברשות עצמם, והם פנויים יותר להשקיע את כל דאגתם ומרצם לקידום תלמידיהם. דבר אחד ברור, אסור להכליל.

שלישית, במורה היושבת ומתעניינת רק בטלפון שלה יש לנזוף ולדרוש ממנה לשנות את התנהגותה. התלמידים צריכים לדווח על כך למנהל והוא כבר ידע מה לעשות.

רביעית, שמעתי תלונות של מורות מצוינות רבות בירושלים שאינן יכולות ללמד כי התלמידים עסוקים בטלפונים שלהם כל השיעור. הם מתכתבים, שולחים הודעות וצופים בסרטים. יש לאסור על החזקת הניידים הן של התלמידים הן של המורים בשיעורים. לפני שנים מספר (לפני עידן הניידים) נכחתי בשיעור של סטודנטית שלי בחטיבת ביניים בירושלים. אחד התלמידים הפריע בלי הרף. כדי "לגאול" מהפרעותיו את הסטודנטית המנסה ללמד, ניגשתי אליו, בשקט ובנועם רב הצעתי לו להקשיב לדברי המורה כדי ללמוד. על כך ענה התלמיד בתנועת יד אופיינית: "למה מי את שתגידי לי מה לעשות?"

חמישית, אני מסכימה עם מייקל כי מספר התלמידים בכיתות פוגע באיכות הלמידה. זה נכון מאוד, אך מדוע? כשאני למדתי בבית ספר היינו 40–50 תלמידים בכיתה ולמדנו, לא הפרענו ולא התחצפנו. החינוך בבית היה להישמע למבוגרים, ועל אחת כמה וכמה למורים. האווירה בארץ הייתה של כבוד ללימודים ולהשכלה, לא לכסף. הציבור העריך את המורים ונתן להם כבוד. מה שהמורה אמר היה קדוש. היום הזמנים שונים לחלוטין. החברה בישראל אינה מעריכה את המורים כי משכורתם נמוכה. היום מעריכים בישראל מפורסמים ועשירים. תלמיד רואה איזו מכונית יש לאביו ואיזו מכונית יש למורה שלו, והוא מסיק את המסקנות.

שישית, בתי ספר פרטיים יעמיקו את הפערים בין עשירים לעניים. צריך לעשות רפורמה כללית במערכת החינוך. יש לתת יותר סמכויות למורים ולמנהלים בדרכי ההוראה, בבחירת ספרי הלימוד ובדרכי ההערכה. יש להפחית את הפיקוח ואת הבחינות. בפינלנד למורים יש יד חופשית בהוראה ומינימום פיקוח, וההישגים מצוינים.

שביעית, ילדי עניים רבים סיימו בתי ספר תיכון, למדו באוניברסיטה והתקדמו יפה בחיים. שיעורים פרטיים לוקחים לרוב המתמחים בחמש יחידות מתמטיקה ופיזיקה. מימיי לא ראיתי תלמיד שקיבל שיעורים פרטיים בספרות, במקרא, בהיסטוריה או באזרחות. זכיתי ללמד סטודנטים מצוינים שהגיעו למכללה לחינוך במסגרת מיזם "מעוף" – סטודנטים מעיירות פיתוח לומדים במכללה בלא שכר לימוד ובמלגת קיום ומתחייבים ללמד ארבע שנים בעיירת פיתוח. מיזמים כאלה הם דוגמה לאפשרות שיפור ההוראה באזורים רחוקים מן המרכז. איני יודעת אם מיזם זה עדיין קיים. אם לא, יש לחדשו בהקדם.