למידה מגביהה

המבחן העליון של החינוך איננו מתגדר בקומת הלמידה, שחשיבותה עצומה ואין עוררין עליה, אלא בקומה שמעליה. ההוראה-למידה מרכישה-רוכשת ידע, ועם הידע גם כושרי חשיבה, שבהם חשיבה מופשטת, חשיבה מושגית ומיומנויות למידה. היא גם מציידת את הלומד בכלים ליישום הידע בתחומים המקצועיים ובחיי היום-יום.

החינוך כולל את כל אלה, אבל ייחודו, מבחנו, הוא בהתכוונות וביכולת של המלמדים והלומדים להמריא מתוך קומת הידע, ואפילו היא גבוהה מבחינת ההישגים בלמידה, אל מישור נישא יותר. זו הספֵרה שבה עוסקת קבוצת הלימוד, וכל תלמידה ותלמיד בה בהנחיית המורה, בתובנות, בלקחים, במשמעויות, בשאלות האנושיות, בזיקות ובערכים המוסקים מתוך חומר הלמידה. זו שכבת הרוח שהחוויה בה היא של התרוממות אל דרגה אנושית גבוהה.

ליבת החינוך היא עיסוק בשאלות האדם. בהגדרה מפורטת: ליבת החינוך היא ההוויה האינטלקטואלית, הנפשית והרוחנית, במובן מסוים גם הדתית, המביאה לעירור שאלות יסוד קיומיות בתלמיד. באמצעות הדיאלוג המתרחש בהוויה הזו בהנהגת המורה, מתחזקת תודעתו, מתעצבת זהותו, מותווית השקפת עולמו, נקנים ערכיו ומתגבשת תכנית חייו. התפיסה החינוכית הזאת מאמצת רעיונות אקזיסטנציאליים. קיום האדם, היינו חייו הממשיים, עצם היותו, ניסיונותיו, חרדותיו, פגישותיו עם משברים ועם דילמות – כל אלה שבקיומו מעצבים את מהותו.

עיסוק דיאלוגי בכיתה, דווקא בשיעורים מתחומי הדעת ולא רק ב"שעות מחנך", ב"שאלות הגדולות" של החיים ושל האדם – משמעות החיים, הלידה והצמיחה, הזהות האישית, הבחירה, המוסריות, הערכיות, האושר, הסבל, הרוע, האהבה, האחריות כלפי הזולת והאחר, האחריות כלפי החברה, האחריות כלפי הסביבה האקולוגית, היחס ליקום בכללו – העיסוק בשאלות האלה הוא המעצב את אישיותם של התלמידה והתלמיד כבני אדם ומשפיע על השקפת עולמם ועל דרכם בחיים, הוא גם זה המאפשר חוויה חינוכית.

הפילוסוף-הפסיכולוג היהודי-אמריקני אברהם מסלאו (1908-1970) הוא שטבע את המונח "חוויית שיא" (peak experience), שהיא חוויה דתית, מיסטית או רוחנית. חוויה כזאת איננה מגודרת בדל"ת אמותיה של הדת, הוא אומר. אדרבא, היא עשויה להתרחש בכל המערכות החברתיות, לרבות החינוך. רבים מהעוסקים בחינוך מכירים יותר את התיאוריה של מסלאו על "מדרג הצרכים". העיקר בה: לאדם אין רק צורכי קיום בסיסים, אלא גם צרכים רוחניים, "טבע נשגב". יש יעד סופי יחיד לאדם, מחוז חפץ, שאליו שואף כל אדם. הוא נקרא בשמות שונים, אך משמעותם אחת – היות האדם במלואו, היות כל אשר יכול האדם להיות. המענה לצרכים העליונים מותנה במידה רבה באישיותו של המחנך וניתן במצבי חינוך שונים, בעיקר באותו המישור העילי, ספֵרת החינוך.

עם זאת, עוצמת החינוך עשויה להתבטא אצל מורים בעלי השראה לא בהכרח ב"חוויות שיא" או ב"חוויות מפתח" (מושג שטבע גד יאיר), אלא דווקא בהוויה חינוכית מתמשכת, דיאלוגית, רצינית. הייחודיות של ההוויה החינוכית אכן עשויה להתגלות באירועים מיוחדים שההשפעה הנחווית בהם היא "חוויית שיא", אבל במצב רגיל היא מתגלית בקיומיות המורכבת, המתמשכת, ברצף מבחני היום-יום, בחיים הזורמים. זוהי "חוויית ההוויה החינוכית המגביהה", אשר מתבטאת באותה ספֵרה עילית בכך שהתלמידים והמורה חשים שתהליך ההוראה-למידה בכללו מגביה אותם כבני אנוש.

החוויה החינוכית המגביהה דומה עד למאוד לחוויה הדתית. שהרי הדת והחינוך כאחת רואים את ייעודם בהכוונת האדם להתמודדויותיו עם חוויות הקיום. הן החוויה הדתית והן החוויה החינוכית מציעות מענה לאדם המצוי במצבי חיים התובעים הכרעה וכיוון. שתי החוויות, הדתית והחינוכית, דומות אף בזאת שיש בהן ספֵרה מטה-פיזית המגדירה את מהויותיהן. אשר לחינוך –תמציתו, מכל מקום אחת משאיפותיו, היא התעלות האדם, ומשמעה של זו הוא הזיקה אל הרוחניות.

הרוחניות ניתנת להיתפס כמושג-על מכיל, החובק חוויות שונות בקרב בני אדם. יש מי שהחוויה הרוחנית עבורם היא פסגה אינטלקטואלית-פילוסופית, הארה של תובנה וגילוי אמת; יש מי שהחוויה הרוחנית עבורם היא פסגה אסתטית, אמנותית, המעניקה תחושה של התרוממות הנפש; יש מי שהרוחניות מתבטאת אצלם בשיח של "אני-אתה" שיש בו שילוב של קבלה, נתינה והכלה; יש מי שהרוחניות אצלם היא חוויה אקולוגית, התחברות לטבע, ליקום, לבריאה, בתחושת היות חלק אורגני של המציאות הקוסמית; יש מי שהחוויה הרוחנית אצלם היא חוויה דתית, שאף לה חוויות משנה שונות: השגת האל, קרבת האל, עבודת האל, חתירה למימוש עליון של היות "בצלם אלוהים", של "האלוהי שבאדם". רוחניות בחינוך היא "וקטור", כוח המתבטא בכיוון, בזיקה. משמעה חיזוק "הציר האנכי" שבאדם, ציר ההתגבהות וההפנמה המעמיקה; חינוך להתכוונות טרנסצנדנטלית, לאותה התכוונות המצויה באדם עצמו, באנושיותו.

רק חלק מן המורות והמורים הם בעלי עוצמה פנימית המאפשרת להם להגיע למישור העילי של החינוך ולהביא את התלמידים שלהם להוויה חינוכית מוגבהת ולחוויה מתמשכת של מלֵאוּת והתעלות. אבל גם לאלה, כדי שיוכלו למלא זאת, דרושה במוסדות החינוך תשתית תרבותית-חינוכית מאפשרת ומעודדת. זו מתבטאת בארבעה תחומים: (א) הכללת הרעיון של ההוויה החינוכית המוגבהת בשיח החינוכי כיעד נכסף, אידאלי אך אפשרי; (ב) חיזוק פרחי הוראה, מורות ומורים שניחנים בעוצמה, בלהט ובאינטלקט הדרושים; (ג) תרבות בית ספרית המקיימת פדגוגיה המעניקה חופש להטלת ספק, לחיפוש, להתבוננות, להתפלספות ולזיקה לרוחניות; (ד) גיבוי ועידוד מצד המנהלות והמנהלים.

ברמה הלאומית, לשם קיום למידה מגביהה וחווייתית דרושה מדיניות חינוכית שתדחה את תפיסת החינוך הפונקציונלית של כלכלת השוק ותשוב אל המושגים המהותיים של החינוך: נאורות, משמעות, אותנטיות, דיאלוגיות, שוויון, חירות המחשבה, הכלה, אהבה, רב-תרבותיות, הכרה ואחריות כלפי המיעוט.