תעשיית המזון כמשאב לאומי

המאמר נכתב בשיתוף עם תמר דיין

בעולם של שיבושי שרשרת אספקה, שינויי אקלים, תחרות גלובלית ורגולציה משתנה – ביטחון מזון איננו עניין חקלאי בלבד. הוא תלוי במידה רבה ביציבות, בחדשנות ובכושר הייצור של תעשיית המזון המקומית. מדינת ישראל נדרשת לגבש כבר כעת תוכנית ארוכת טווח לביטחון מזון, שכחלק ממנה יש לדעתנו להפוך את תעשיית המזון מתעשייה המגיבה למשברים – למוקד של חוזקה אסטרטגית.

המלצות שנכתבו לאחרונה עבור משרד החקלאות ממפות את היעדים המרכזיים הדרושים לדעתנו לחיזוק תעשיית המזון עד שנת 2050. מדובר ביעדים שאינם בגדר מותרות, אלא נדרשים כדי לאפשר לה להתמודד עם צורכי המשק הגדל.

1. השקעה חכמה בחדשנות, אוטומציה ותפוקות

כ-80% מהחברות בתעשיית המזון הן קטנות או בינוניות, ולעיתים קרובות אין בידיהן המשאבים הדרושים להטמעת טכנולוגיות מתקדמות. יש להרחיב את תקציבי ההשקעות והסיוע להטמעת אוטומציה, בינה מלאכותית, רובוטיקה וייצור חכם (Industry 4.0).

לצד זאת, נדרשת הקמת מסלול ייעודי לתעשיית המזון במרכז ההשקעות, שיכלול תמריצים כלכליים ומענקי התאמה וכן ליווי מקצועי בהטמעת השינויים. להערכתנו חשוב שתעשיינים שיבחרו לבצע קפיצת מדרגה טכנולוגית – יפגשו ממשלה שמעודדת זאת.

2. מיצוב המזון הבריא והחכם כחיוני וכיתרון תחרותי

הצרכנים בעולם דורשים מזון בריא, מופחת סוכר ושומן, עם תועלות תזונתיות מוכחות. בישראל קיימת תשתית מדעית מהמובילות בעולם, אך הקשר בין האקדמיה לתעשייה עדיין חלקי.

נדרשת הקצאה ייעודית למחקרים יישומיים בשיתוף תעשיינים והאקדמיה שמטרתם פיתוח מוצרים עתירי ערך תזונתי, עם חיי מדף ארוכים, שניתנים לשיווק גם בשווקים בין-לאומיים. בעזרת המדינה יש להוביל מהלך משולב של רגולציה, תקינה ותמריצים, שיהפוך את המזון לבריא וזמין יותר לאוכלוסייה בישראל וימנף אותו ליתרון עסקי בין-לאומי.

3. צמצום תלות בייבוא – חוסן תעשייתי וביטחוני

רמת התלות הגבוהה בייבוא חומרי גלם (כ-80%) חושפת את התעשייה לסיכוני שער חליפין, עלויות הובלה, אי זמינות ושיבושים גיאופוליטיים. תוכנית ביטחון מזון חכמה צריכה לכלול כלים לצמצום חשיפה זו, כולל:

• עידוד גידול מקומי של חומרי גלם לתעשייה;
• מסלולי תמיכה לחדשנות בתחליפים מקומיים;
• בחינה מחדש של מדיניות המכסים והמכסות לצרכים תעשייתיים.

4. רגולציה תומכת ולא חוסמת

רגולציה עקבית, ברורה ויציבה היא תנאי הכרחי להשקעות ארוכות טווח. המדינה נדרשת לבצע עבודת מטה רוחבית לפישוט ואיחוד תקנים, לצמצום בירוקרטיה בהקמת מפעלים ולהתאמה לתקינה בין-לאומית שתאפשר שיווק בחו"ל.

נדרש גם גיבוש מדיניות מובהקת לתחום החלבונים האלטרנטיביים, הכוללת מסלולים רגולטוריים מהירים, הגדרות מוצר ברורות ויעדים מדידים ליישום בתעשייה. בתחום זה ישראל מובילה בעולם היום, ויש למנף זאת כחלק מהתוכנית לביטחון מזון 2050.

5. מנגנונים למדידה, דירוג ותמרוץ

תעשייה חזקה צריכה גם סביבה עסקית שקופה ומדרבנת. מומלץ להקים מערכת לאומית למדדי ביצוע בתעשיית המזון, שתכלול:

• דירוג תעשייתי לפי קיימות, חדשנות ובריאות;
• חיבור מדדים ליעדים ותמריצים ממשלתיים;
• פרסום שנתי של תוצאות – לשקיפות, השוואה ותמרוץ לשווק.

מפעלים שיצליחו לעמוד ביעדים יקבלו תמריצים כלכליים, שיווקיים ופומביים. מדובר באחד הכלים החזקים ביותר ליצירת תרבות תעשייתית של שיפור מתמיד.

מסקנה: הביטחון התזונתי של ישראל עובר דרך קווי הייצור.

מבט לעבר שנת 2050 מציב אתגר כפול: להאכיל אוכלוסייה גדלה בתנאים משתנים – ולשמור על איכות, נגישות ובריאות המזון. תעשיית המזון חייבת להיות חלק מרכזי מהפתרון, ולא רק מגיבה למצוקות.

משיחותינו עם מובילי התעשייה, נראה שהתעשייה עצמה ששה לאתגר. הממשל צריך להניח תשתית ברורה, מתוקצבת ומובנית, שתיתן ודאות, תמריצים וכלים. אם יינתן הגיבוי הנדרש – ישראל יכולה להפוך ממדינה תלויה למעצמה של מזון חכם, בריא ובטוח.

*

תמר דיין הינה חוקרת ומידענית במוסד שמואל נאמן. תואר ראשון בחינוך ולימודים כלליים ותואר שני  Master of Library Science . בשנים האחרונות שותפה בפרויקטים בתחומי התעשייה והחינוך.