המהפכה התעשייתית הרביעית גם בישראל

התעשייה הביטחונית בישראל היא תעשייה משגשגת. בזכות הישגיה ותרומתה למדינה, היא זוכה כיום למספר רב של הזמנות פיתוח וייצור ארוכות טווח. ישנה תחושה של אופוריה וישנה אמונה כי היא תהווה מנוע צמיחה משמעותי בעשורים הקרובים. תהליך זה מחייב תכנון רחב-מבט, אשר יאזן בין חיזוק המשק הישראלי ובין ההתמודדות עם השלכות כלכליות ארוכות טווח, תוך שמירה על חיוניותה והתחדשותה של התעשייה הביטחונית.

בין התעשייה הביטחונית לתעשייה האזרחית יש כמה הבדלים מהותיים: בתעשייה הביטחונית הפיתוח הוא חדשני ומתבצע לרוב בשיתוף פעולה הדוק עם הלקוח (מזמין) שמממן חלק משמעותי מהפיתוח ואף משתתף בעיצוב המפרט ובדרך כלל רוכש את המוצר. בתהליך הפיתוח הדגש הוא על אספקה מהירה והוזלת המוצר מתבצעת תוך ייצור ואספקה. תעשייה זו חשופה לתקופות של האצה ושפל לסירוגין. ואילו בתעשייה האזרחית הפיתוח נעשה על בסיס סיכון עצמי או באמצעות מימון הון סיכון, מה שמחייב הנהלות לאזן בין סיכונים, חדשנות ותחרותיות. לעלות המוצר יש חשיבות רבה בתהליך הפיתוח וזאת כדי להבטיח אטרקטיביות ותחרותיות מרגע יציאת המוצר לשוק.

כדאי לזכור שחלק חיוני בגידול סקטור ההיי-טק היה בזכות בוגרי התעשייה הביטחונית. שני הסקטורים חיוניים לישראל יחד עם כלל התעשייה היצרנית.

שילוב נכון של תשתיות התעשיות האלה חיוני במיוחד בישראל. חלק ניכר מהתעשייה הביטחונית המובילה (כגון רפאל והתעשייה האווירית) עדיין בבעלות ממשלתית, בעוד שאחת החברות הגדולות (אלביט מערכות) נמצאת בבעלות ציבורית. חברות אלה תורמות לתעסוקה חשובה ומגוונת של פיתוח וייצור בחברות פרטיות רבות בתעשייה האזרחית כקבלני משנה. גידול התעשייה הביטחונית מהווה הזדמנות להאיץ את הטמעת המהפכה התעשייתית הרביעית (תעשייה 4.0) בתעשייה האזרחית והביטחונית כאחד. רצוי שלא לעודד קונסולידציה של קבלני המשנה לתוך החברות הגדולות משיקולי טווח קצר, אלא לחזקם ולשדרגם בטכנולוגיות הפיתוח והייצור החדשות, ולהימנע מריכוזיות יתר נוספת.

במאמר דעה שפורסם לאחרונה בארה"ב (20.8.2024) דנו החוקרים Gregory C. Allen ו-Doug Berenson בסוגיה של בידוד התעשייה הביטחונית מהכלכלה האמריקאית הרחבה. במאמרם הם מצביעים על כך ש-30 שנות קונסולידציה בתעשייה הביטחונית האמריקאית הובילו לירידה בתחרותיות, מה שיצר בידוד של תעשייה זו מהכלכלה המסחרית והקשה על השקעה בטכנולוגיות מתקדמות.

מקובל לטעון שהקונסולידציה בתעשייה הביטחונית בארה"ב יצרה חברות ענק המתמקדות בשיווק לממשלה, ופחות בחדשנות טכנולוגית. בשנים עברו היו בארה"ב הרבה יותר תעשיות ששילבו עבודה אזרחית עם ביטחונית. לדוגמה, המקרה של בואינג. בריאיון נדיר ניתח הכלכלן Gautam Mukunda את התהליך שהוביל לירידה בביצועי בואינג, בעקבות רכישת מקדונלד-דגלס בשנות ה-90. הוא הדגיש כי הרחקת ההנהלה מאתרי פיתוח וייצור מחלישה את יכולותיה הטכנולוגיות של החברה לאורך זמן.

גם בישראל, כאשר רפאל העבירה את הנהלתה מתל אביב לצפון בשנות ה-70, חל שיפור בקשר בין ההנהלה למוקדי הפיתוח ופותחו טכנולוגיות חדשניות תוך שילוב מהיר של כל דרגי החברה.

עם ההתרחבות הניכרת של התעשייה הביטחונית, נדרשת חשיבה מחודשת על המבנה הארגוני של הסקטור, במטרה לשמר את החדשנות, הגמישות והתחרותיות של הסקטור ושל כלל התעשייה. למשל: האם נכון לעודד פחות ריכוזיות ויותר תחרותיות? האם נכון להביא לצמצום בעלות ממשלתית?

בטווח הקצר, ריכוזיות עשויה להיראות פתרון נוח, אך בטווח הארוך יש להבטיח מערכת תחרותית שתשמור על חדשנות וגמישות. נוסף על כך, יש למנף את הצמיחה בהזמנות לצורך שדרוג טכנולוגי של התעשייה היצרנית בישראל כולה, תוך עידוד חברות פרטיות וציבוריות ויצירת מוטיבציה לחברות הסטארט-אפ שתמנע העברה של הייצור לחו"ל, ותעודד השארת מרבית הייצור החכם בישראל.

אם כן, אין חולק על כך שהתעשייה הביטחונית יכולה להוות מנוע צמיחה מרכזי לכלל המשק הישראלי בעשורים הקרובים. חשוב לנהל את הצמיחה מתוך ראייה לאומית מערכתית ארוכת טווח, שתכלול מענה לאתגרים הביטחוניים ושמירה על איזון בין חדשנות, תחרותיות וריכוזיות. כך נוכל להבטיח את שגשוג התעשייה הישראלית כולה, היצרנית הוותיקה וההייטק, ולהפיק את המרב מהפוטנציאל האדיר הגלום בגידול התעשייה הביטחונית.