מדינות בחובות

למרבית המדינות המתקדמות באירופה וארה"ב יש בעיה מבנית כלכלית-פוליטית. הוצאות המדינה גדלות והכנסות מגביית מיסים פוחתות, וכתוצאה מכך יש גירעונות בתקציב המדינה וגידול בחוב הממשלתי.

אתחיל בתיאור הבעיות במדינות אירופה. נציבות האיחוד האירופי, שלה מסורת כלכלית שמרנית, מנסה ללחוץ על המדינות החברות באיחוד להקטין את הגירעונות בתקציביהן ולצמצם את החוב הממשלתי, שגדל מאוד בזמן מגפת הקורונה. כמובן יש הבדלים בין המדינות החברות באיחוד. החוב של ממשלת איטליה גדל מאז 2008 והגיע לאחרונה ל-140% מן התמ"ג (התוצר המקומי הגולמי). לעומת זאת, גרמניה הצליחה לאחרונה להקטין את החוב הממשלתי ל-60% מן התמ"ג. החוב של ממשלות צרפת וספרד הוא בערך 110% מן התמ"ג.

הסיכויים להקטנת החובות הממשלתיים הם נמוכים. בכל המדינות נרתעות הממשלות מהעלאת מיסים, ומנגד הן נדרשות להגדיל את ההוצאות, ויש לכך שלוש סיבות עיקריות:

ראשית, לנוכח המלחמה באוקראינה, כל המדינות באירופה הגדילו או החליטו להגדיל את תקציבי הביטחון שלהן ולהשקיע בהתחמשות. אגב, החלטה זו מאפשרת לחברות ישראליות שמייצרות ציוד צבאי מתקדם, כמו אלביט ורפאל, להגדיל את הייצוא שלהן לאירופה.

שנית, המעבר לייצור חשמל ממקורות מתחדשים, מדיניות שמדינות אירופה אימצו, גורם להן להגדיל את ההוצאות כדי לממן תמריצים לעידוד המגזר הפרטי, ולהשקיע במתקני ייצור חשמל "ירוק".

שלישית, בגלל הזדקנות האוכלוסייה, מדינות אירופה חייבות להגדיל את תקציבי הרווחה והבריאות.

ברקע שאלת הגירעונות בתקציבי הממשלות – שיעורי הילודה הנמוכים והזדקנות האוכלוסייה מהווים בעיה ריאלית שתחמיר בעשורים הקרובים. אחוז האוכלוסייה בגילי העבודה יפחת, ואחוז האוכלוסייה בגילי הפנסיה יגדל, מגמה זו תשתקף גם בגידול תשלומי הפנסיה והקצבאות, וגם במחסור של ידיים עובדות, גם לענפי המשק וגם לטיפול במספר הקשישים שיזדקקו למוסדות סיעוד ובריאות.

הקושי שהיה לנשיא צרפת עמנואל מקרון להעביר בחוק את דחיית גיל הפרישה מ-62 ל-64, מצביע על הקשיים הפוליטיים הצפויים למדינות אירופה שייאלצו להתמודד עם הבעיות האלה.

מצבה של ארה"ב דומה לזה של מדינות אירופה. היא מתקשה להתאים את המדיניות הכלכלית למצב של אינפלציה עקשנית וצמיחה כלכלית איטית, אבל יש בין אירופה לארה"ב הבדלים מסוימים שנובעים מכך שהדולר האמריקאי מקובל כמרכיב עיקרי של הרזרבות במטבע חוץ של מרבית מדינות העולם. ההשלכה של הדבר היא שחלק גדול מן החוב של הממשלה הפדרלית מוחזק על ידי ארצות אחרות, כלומר הן מלוות לארה"ב ומממנות חלק מן הגירעון בתקציב הממשלה. סין מחזיקה אגרות חוב של ממשלת ארה"ב בשווי של בערך טריליון דולר.

גורם שני הוא החקיקה שקובעת מקסימום לחוב של הממשלה הפדרלית. המקסימום הזה, שהיה בתוקף עד לפני ימים מספר, הוא 31.4 טריליון דולר. סכום שמהווה 117% מן התמ"ג של ארה"ב.

משרד האוצר של ארה"ב הודיע כי אם המקסימום הזה לא יוגדל, ב-5 ביוני האוצר לא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו. בחודשים האחרונים החשש שמא האוצר האמריקאי לא יעמוד בהתחייבויותיו הדאיג מאוד רבים בכל העולם. דווקא משום שמדינות רבות ובנקים בכל רחבי העולם ומוסדות אחרים מחזיקים אגרות חוב של ממשלת ארה"ב. הכאוס שהיה עלול להיגרם הוא עצום.

בגלל היריבות העזה בין הדמוקרטים לרפובליקאים, המשא ומתן על פשרה היה קשה. הרפובליקאים דרשו שתקציבי החינוך, הבריאות והרווחה יקוצצו, וכן העלו דרישות לשינוי הנהלים של תשלומי רווחה.

ב-27.5.2023 נודע שהנשיא ביידן ויו"ר בית הנבחרים Kevin McCarthy הסכימו על פשרה שלפיה תוגדל תקרת החוב, ומנגד סך ההוצאה ממשלתית האזרחית תישאר ברמה הנוכחית בשנתיים 2024-2023 ותגדל ב-2025 ב-1%. הפשרה הזאת צריכה הייתה להיות נידונה גם בסנאט וגם בבית הנבחרים ולהיות מאושרת בהצבעה לפני ה-6 ביוני. לפי הידיעות בתקשורת, החקיקה להעלאת תקרת החוב אכן אושרה.

לאחר שהמשבר הזה יחלוף, תישאר הבעיה הסטרוקטורלית שבעטייה המדיניות הכלכלית מתנהלת כך שהגירעון התקציבי שנמשך כבר שנים רבות והולך וגדל. הדמוקרטים נמנעים מהעלאת מיסים שהבוחרים לא אוהבים, והרפובליקאים נרתעים מקיצוץ ההוצאות שהבוחרים לא אוהבים. בעשור הקודם הגירעון היה בסביבות 3.5% מן התמ"ג, ואילו התחזית הרשמית היא שבעשור הזה הוא יגדל ל-6%.

יש לכך כמה סיבות. העיקרית שביניהן היא הגידול האוטומטי של תשלומי קצבאות זקנה, וביטוחי בריאות ממשלתיים עקב הזדקנות האוכלוסייה.

סיבה שנייה היא קיצוצי המיסים של דונלד טראמפ. הקיצוצים האלה עומדים לפקוע ב-2025. אבל איש לא מאמין שהם יופסקו.

סיבה שלישית, החקיקה של הנשיא ביידן לעידוד ייצור חשמל "ירוק". חקיקה שמבטיחה סובסידיות שתגדלנה ככל שהן ימריצו יותר יזמים להקים יותר מתקנים לייצור חשמל "ירוק".

וסיבה רביעית, הגידול בתשלומי הריבית. תעשו חשבון כמה יצטרך הממשל לשלם ריבית בשיעור 4% על 3.5 טריליון דולר.

ארה"ב צריכה מנהיגות פוליטית אמיצה שתשנה את המדיניות התקציבית על ידי צירוף של הקטנת ההוצאות והעלאת מיסים באופן שהגירעון יקטן. אם מנהיגות כזאת לא תקום, בסופו של דבר משבר כלכלי יכפה על הממשלה לבצע שינוי שיהיה הרבה יותר כואב מאשר אם השינוי ייעשה מוקדם יותר וימנע את המשבר.

קוראים יקרים, האם הסיפורים האלה מזכירים לכם מדינה במזרח התיכון, ששר האוצר שלה הכין תקציב, שלדברי הכלכלנים יש בו גירעון בסך 17 מיליארד, והוא טוען שהתקציב מאוזן?