מדוע אנחנו משליכים כל כך הרבה מזון לאשפה?

לכבוד חג העצמאות רכשו הישראלים הרבה מאוד מזון ובעיקר בשר. רבים העמיסו את עגלות הסופר בלי חשבון. התוצאה: בחלק גדול מרשתות השיווק מקררי הבשר נותרו ריקים. הגידול העצום ברכישות התרחש למרות שמחירי הבשר והעוף האמירו מאוד לאחרונה. נשאלת השאלה: כמה מתוך הכמות הגדולה שנרכשה מצא את מקומו באשפה? אל פחי האשפה ברחבי הארץ הושלכו שקיות מלאות בפיתות, כיכרות לחם שלמות, פיצות שלמות בקרטון, פירות שהרקיבו, חטיפים באריזתם, מכלי יוגורט וקרטוני חלב, קופסאות שימורים, וכמובן, המון מזון מבושל מכל הסוגים.

ישראל מככבת על הפודיום של המדינות שזורקות מזון לפח האשפה. בדו"ח העוני 2021 של עמותת לקט נמצא שבשנת 2021 הושלכו לפח בישראל 2.6 מיליון טונות של מזון בערך כספי של כ-21.3 מיליארד ש"ח. כ-50% מתוך כמות הזבל העצומה הזאת – 1.3 מיליון טונות הם מזון הראוי למאכל שערכו הכספי נאמד ב-7.5 מיליארד ש"ח. חישוב פשוט מראה כי כל משפחה בישראל (בישראל כ-2.17 מיליון משפחות) זורקת לאשפה בשנה בממוצע, מזון ראוי למאכל במשקל של כ-600 ק"ג ובערך כספי של כ-3,450 ש"ח. זאת בעוד ש-500 אלף משקי בית בישראל חיים באי-ביטחון תזונתי ומתקשים לממן מזון עבור בני ביתם מדי יום. משפחה ממוצעת מוציאה בחודש על מזון כ-2,400 ש"ח. מניעה של זריקת המזון הייתה יכולה לחסוך למשפחה בממוצע כ-144 חודשי רכישת מזון (3,450/2,400) בשנה.

כיצד ניתן להקטין את הנזק ולייעל את תהליך רכישת המזון והשימוש בו? עלינו לשנות את הרגלי הצריכה שלנו ואת הנורמות הרווחות בקרב משפחות רבות באשר לכמויות המזון הנדרשות בכל בית. תהליך רכישת מזון ושימוש בו בישראל מותאם לתרבות של צריכה בזבזנית, להלן אפרט במה דברים אמורים ואציע כיצד אפשר להתייעל:

• ראשית, העגלות במרכולים הלכו וגדלו עם השנים כנגזרת ישירה של מאפייני הביקוש של הקונים והרצון של הרשתות להגדיל מכירות. לא מעט משפחות ממלאות את העגלות עד גדותיהן.
• גם הגודל והכמות של המקררים ומזווי האחסון למזון בבתים עלו בהתמדה כדי לתת מענה לטרנד השגוי הקובע ש"צריך שיהיה בבית מזון שיספיק לתקופה ארוכה".
• משפחות רבות לא מכינות מראש רשימת קניות. רוכשים מכל הבא ליד, כאשר הרגש "מנהל את התהליך". מתפתים למבצעים וקונים בעקבות כך כמויות כפולות ומכופלות ממה שצריך. דוגמה לבזבוז היא הקריאה המפתה: "קנה שניים ועל השני שלם 50% מהמחיר". המשפחה לא זקוקה לשניים אבל רוכשת בגלל "הכדאיות" הכלכלית לכאורה. מה שקורה לרוב, בעיקר במוצרי מזון, את המוצר השני, או חלק ממנו זורקים לאשפה, בגין פקיעת התוקף או חוסר שימוש.
• משפחות רבות מגיעות לקנייה גדולה במרכול פעם בשבוע, ולכן כדי שלא יחסר דבר עד לקנייה הבאה – קונים יותר מדי. כדאי להשלים את הקניות הנדרשות ממכולות שכונתיות ליד הבית. ההשלמות הן מה שאנחנו צריכים באמת.
• לא לקחת את הילדים הקטנים לקניות במרכול. זה "זמן בילוי" שעולה הרבה מאוד כסף. הרי קשה לומר לילדים "לא" כאשר הם רואים מולם שפע ומגוון של חטיפים ודברי מתיקה.
• יש להקפיד ולבדוק את תאריכי תפוגת המוצרים השונים בעת קנייתם. בנוסף, בלא מעט מוצרים, תאריך התפוגה אינו קטגורי. כדאי להתעדכן בידע חדש הקיים בתחום ולא לזרוק מייד לאשפה מוצר שתאריך התפוגה שלו קרוב.
• כדאי להסתכל על המזון שאנחנו זורקים לאשפה ולנסות ללמוד מכך, כדי להימנע מקניית מצרכים מיותרים ולחזור שוב על הבזבוז.
• תחושת הלחץ בקרב משפחות רבות עולה כאשר מצטיידים במזון לקראת סופי שבוע וחגים. הצורך הפסיכולוגי להיות "לארג'ים" ולתת לקרואים ולבני הבית מגוון רחב של מאכלים טריים בכמויות, מוביל לרשימת קניות מוגזמת ולבישול בכמויות העולות בהרבה על הצורך האמיתי. בני הבית, שהתרגלו לאכול רק מזון טרי, לא יאכלו בתחילת השבוע את המטעמים שהוכנו לשבת/חג. התוצאה הבלתי נמנעת היא השלכת חלק גדול מהמזון לפח.
• העלייה ברכישות מצרכי מזון מקוונות העלתה אף היא את כמויות הזבל, כי הליקוט איננו איכותי מספיק. הפירות והירקות לעיתים פחות טריים, המלקטים פחות מקפידים על תאריכי התפוגה, ולעיתים מוצרים שחייבים להיות בקירור אינם מובלים לבתים בטמפרטורה נכונה.
• במשקי בית רבים אין ניהול נכון של FIFO (FIRST IN FIRST OUT). מוצרי המזון שנרכשו זה עתה מונחים בקדמת המקרר או המזווה. התוצאה הישירה היא שהמזון שנשאר בפנים מתקלקל ונזרק.
• גם המדינה כושלת כאן בתפקידה, משום שהיא אינה כופה תהליך של מיחזור ובקרה על כמויות וסוגי האשפה.

לשכירים אין שליטה על גובה השכר שהם מקבלים. הם גם לא יכולים להשפיע על רמת המחירים הגבוהה בחנויות. מצופה מהם אפוא לנהל בשיקול דעת את רמת ההוצאה שלהם הנמצאת בשליטתם המלאה. כמויות הזבל העצומות מראות שרמת הניהול של רוב משקי הבית טעונה שינוי מהותי.