לא נמאס לי לשאול: האם קמצנות זאת מדיניות כלכלית?

שנת 2022 תסתיים כנראה כשתקציב המדינה בעודף בסך של כ-40 מיליארד שקל. בשבוע שעבר פרסם האוצר מסמך שמכונה "דו"ח נומרטור", שבוחן את התחייבויות התקציב לפי החקיקה הקיימת ביחס ל"חוק יסודות התקציב" (לפי ידיעה מכלכליסט, 18.8.22). לפי המסמך שפורסם, הגידול הכנסות המדינה בשנים 2023 עד 2025 ישאירו בידינו עודפי תקציב בסדר גודל של 2% עד 4% מן התוצר המקומי.

מה התכנית של האוצר? מה הוא מתכוון לעשות עם העודפים האלה ועם העודף בתקציב בשנה הנוכחית? ניחשתם? הם לא יציעו מיוזמתם להגדיל את תקציב הבריאות. מה הם כן יוזמים? להקטין את החובות של הממשלה כדי לחסוך בתשלומי ריבית. יש להם הסבר: על פי חוק יסודות התקציב אין להגדיל את הוצאות המדינה ביותר מ-4.8% בשנה. מאיפה צץ המספר הזה? נשלף מן השרוול של אחד מן הראשים הקודמים של אגף התקציבים. תשאלו למה לא 8.4%? כך תתאפשר תוספת לתקציב של כמה עשרות מיליארדים. לשאלה הזאת אין תשובה טובה. במקום הסבר, פקידי האוצר הוסיפו שיעור ב"מבוא לכלכלה" על מימון אנטי מחזורי. על פי עיקרון זה, המדינה מגדילה את הוצאותיה בזמן של שפל או "מיתון כלכלי" ומקטינה אותן בזמן של גאות כלכלית.

לדעתי כדאי להזכיר לפקידי האוצר שאחרי לימודי שנה א' בכלכלה קיימות שנה ב' ושנה ג', ויש מקצוע שנקרא "מימון ציבורי", שבו מלמדים בין השאר כלל לקביעת גודל ההוצאה בתקציב למטרה מסוימת, כפי שנוסח במאמר קלאסי של פול סמואלסון. אם הסכום של התועלות שהציבור מפיק מן ההוצאה גדול מן ההוצאה, ההוצאה מוצדקת. הכלל נשמע מופשט לחלוטין, איך אפשר למדוד את ערך התועלות שמפיקים הנהנים? הנה כמה דוגמאות להמחשת העניין.

יש בדיקה שבאמצעותה מוודאים אם קיים גידול סרטני במעי הגס – קולונוסקופיה. בבתי החולים הציבוריים ההמתנה לתור לביצוע הבדיקה אורכת חודשים רבים. אנשים משלמים עשרות אלפי דולרים כדי להקדים את התור. אם נכפיל את מספר האנשים שמוכנים לשלם בסכום שהם משלמים – זאת מדידה של התועלת מהגדלת תקציב הבריאות בסעיף של הכשרה והתמחות של רופאים מומחי גאסטרו. בדומה לכך אפשר למדוד כמה שווה לחולים להתאשפז בבית חולים פרטי בחדר מסודר ולא במסדרונות בית החולים, וכמה שווה הקדמת תור למי שזקוק לבדיקת MRI. פשוט לספור כמה אנשים משלמים למכונים פרטיים כדי לעבור את הבדיקה מוקדם ככל האפשר. על פי חישובים כאלה מוצדק להגדיל את תקציב הבריאות בעשרות מיליארדים.

בתחומים אחרים, כמו חינוך והכשרה מקצועית, קשה יותר לחשב את התועלת שההוצאות מייצרות, לא כל שכן משום שתחומים האלה בזבזניים מאוד ואינם יעילים. אבל אפשר לחשב את הרווח והתועלת לפרט מרכישת השכלה וידע מקצועי. כלכלנים פיתחו גם שיטות לחשב את התוספת לצמיחה הכלכלית שמביאה השקעה בחינוך. אחת המסקנות מן החישובים האלה היא שקיים הבדל גדול בתשואה על השקעה בחינוך ובהכשרה מקצועית בתחומים שונים, למשל בין התשואה על השקעה בלימודי הנדסת אלקטרוניקה לבין התשואה על השקעה בלימוד תולדות האמנות או מוזיקה. דוגמאות בולטות לתחומים שבהם יש תשואה גבוהה הם תחומים שבהם השוק הפרטי יצר אפשרויות להכשרה מקצועית, לא אקדמאית, למשל קוסמטיקה, ספרות נשים או מכונאות רכב.

תחום שבו אפשר לחשב את התועלת בקלות הוא השקעה בתשתיות תחבורה. אבל להערכתי אין צורך בחישובים כאלה כעת, צריך להעמיד תקציבים ככל שיידרשו לביצוע והשלמת הרכבת הקלה בגוש דן. אין זה הזמן להעלות הצעות חדשות, אלא לחכות בסבלנות עד שקווי הרכבת הקלה יעבדו. השלמת פרויקט הרכבת הקלה היא עכשיו בעדיפות ראשונה. הפרויקט כבר באיחור של עשרות שנים. מי שמעלה עכשיו הצעות לטכנולוגיות טובות יותר פשוט איחר את הרכבת.