מה בין "המחאה החברתית", פורום "קהלת" ופקידי האוצר?

איך הפכה מדיניות החקלאות שלנו לאנטי-ציונית-דה-פקטו
תמונה של אודי
פרופ' אודי מנור

א. המחאה החברתית

בדיוק לפני עשור הגיעה המחאה החברתית לשיאה. כולנו זוכרים כך או אחרת את האירועים. השורה התחתונה התבהרה בערך שבוע לאחר שהכול החל: "המילקי בברלין זול יותר", או במונחים מקצועיים "יוקר המחיה". ללא ספק הייתה זו סיסמה קליטה שאין עליה ויכוח. הבעיה הייתה ונותרה – מה זה אומר מבחינה מעשית. ברגע שהתשובה נמסרה למשרד האוצר, לי לפחות היה ברור שמה יתבצע מכאן ואילך הוא ההפך ממה שרצו מאות אלפי המוחים ומיליוני תומכיהם.

ב. פורום קהלת

באמצע המאה ה-20 החלו לצוץ בארצות הברית "טנקי מחשבה" – מכונים שתפקידם להציע רעיונות למדיניות. יושבים בהם אנשים מלומדים ומעונבים המקפידים להציג עצמם "בלתי תלויים" ולהגדיר את מטרותיהם במונחים כלליים. כמו כל דבר טוב ופחות טוב שמומצא באמריקה, הפטנט הגיע גם אלינו. פורום קהלת הוא טנק מחשבה שבין השאר שם לו למטרה לקדם בישראל "תחרות חופשית". נזכיר שמדובר במיתוס שלא קיים, לא התקיים, ולא יתקיים.

ומדוע? כי כפי שראינו באולימפיאדה, תחרות חופשית תיתכן רק על ידי יצירת תנאים מלאכותיים, מדידים ומוקפדים, הנשענים על כללי משחק שכמעט אין דרך לעקוף אותם, ולכן קל כל כך לאכוף אותם. וגם אז התחרות החופשית לא מתקיימת בין כל מי שמתחשק לו לענוד מדליית זהב על הצוואר, אלא בין קבוצה נבחרת מאוד של אנשים מיוחדים מאוד, שההשקעה בפיתוח יכולותיהם הפיזיות היא כשלעצמה כל דבר חוץ מתחרות חופשית בתנאים של שוויון.

ג. פקידי האוצר

"בוקר צהרים ערב, לקצץ לקצץ לקצץ" – זהו עיקרון העל שניסח בזמנו אחד מהחשכ"לים הכול-יכולים של המשרד שפקידיו הלא-נבחרים רואים עצמם כנעלים על הדמוקרטיה הישראלית וכמופקדים כ"שומרי הסף" על שפיות כלכלתה. באופן מדהים ומדאיג גם יחד ישראלים רבים ממשיכים להתייחס לפקידי האוצר הבכירים כאל אישי סגולה נעלים שכל אחד משלב באישיותו שליחות ציבורית ("אחרת למה להם להסתפק במשכורת של עובד מדינה?"), חוכמה עילאית ("הם כולם בוגרי אוניברסיטה!") ומקצועיות ("הם מחויבים לנתונים כלכליים ולא לפוליטיקה!").

אבל מה לעשות, במבחן המעשה מדובר בתופעה הרסנית האחראית לכל תחלואיו של המשק הישראלי: שיעור התעסוקה הנמוך של נשים ערביות ושל גברים חרדים; תופעת "הזקנה במסדרון"; ההתעללות בגימלאים יוצאי חבר המדינות; הגודש בכבישים; הצפיפות בכיתות – רשימה חלקית. המשותף לכל אלו הוא אותו עיקרון-על: "בוקר צהרים ערב, לקצץ לקצץ לקצץ". איך כל זה מתבצע? ניתן להצביע על ארבעה צעדים המשלימים זה את זה: 1. ניהול המדינה באופן אנטי-דמוקרטי באמצעות חוק הסדרים עב כרס המוצג בפני נבחרי העם זמן קצר ככל האפשר לפני ההצבעה עליו, בידיעה ברורה שגם המוכשר מביניהם לא יצליח לעמוד על פרטיו. 2. התניית קבלת חוק ההסדרים "עז עיז". מדי פעם מצליח ח"כ עקשן להוציא מהחוק "עז" אחת, אבל פקידינו יכניסו אותה בשנה הבאה. 3. קביעת מסגרת תקציבית מרסנת, שאינה עונה לא לגידול באוכלוסייה (2%) ולא לגידול המינימלי ברמת החיים (לפחות 1%). 4. לאחר אישור התקציב על ידי הכנסת, יצירת כל מכשול אפשרי על מנת שלא לממש את התקציב. מדובר במדיניות תת-ביצוע בסדר גודל של כ-20 מיליארד שקל בשנה, בכל שנה.

ד. קולוניאליזם פנימי – האוצר נגד מדינת ישראל

יש המשווים, ובצדק, את התת-ביצוע הזה לקולוניאליזם. אלא שבמקרה של צרפת במרוקו למשל, לאף אחד אין אשליות שצרפת נמצאת במרוקו בשביל צרפת ולא בשביל מרוקו, ואם פה ושם מרוקו הרוויחה – והיא הרוויחה – אז יופי. אלא שבמקרה של פקידי האוצר, מדובר בפקידים המקבלים את שכרם מהריבון. בעולם חצי-מתוקן המדיניות אמורה להיקבע במשותף בהליך דמוקרטי של תן וקח ופשרות קואליציוניות כאלו ואחרות, בכנסת ובממשלה. לפקידים יש תפקיד חשוב כמובן: להציע אפשרויות ולשרטט תרחישים. לא בבית הספר של פקידי האוצר. כפי שכתב זאת במפורש אחד המפורסמים בהם בספרו "כלכלה פוליטית", הם הרשו לעצמם בעבר והם מרשים לעצמם גם היום לקבוע מדיניות ללא התייעצות וללא דיון ציבורי.

את התוצאה ראינו במחאה החברתית. את "יוקר המחיה" אימצו לליבם פקידינו הנעלים, ורתמו אותה – בגיבויים של מלומדים "בלתי תלויים" כמו אלו היושבים בפורום קהלת – לטובת המשך המדיניות האנטי-ישראלית שלהם.

ה. החקלאות, העניין הבוער של הקיץ

הבוקר, גם הבוקר, הוצאתי תפוח מיובא מהמקרר. שכחתי שיום קודם הוצאתי את אחד מאחיו. אבל בביס השני כבר הגעתי לליבה הרקובה, גועל נפש בצבע חום. מה הפלא? אם בשופרסל מוכרים תפוחים מיובאים שהורידו עליהם את המכס, הרי שכמעט בטוח שמדובר בתפוחים שנשמרו בקירור איפה שהוא (יש תפוחים המגיעים הנה מדרום ארגנטינה. שיא היעילות, לא? במקום לגלגל תפוח מהגולן לחיפה, עניין של 120 ק"מ, הבה נגלגל אותו 14,000. "כלכלה נכונה", לא?). אמנם גם תפוחים ישראליים מגיעים לסופר מהקירור, כי מה לעשות – גם לתפוחים יש עונות, מה שבני אדם כבר מזמן שכחו, כי תל אביב, ולא רק תל אביב, היא ללא הפסקה. אבל לקרר תפוחים באופן נכון ומדויק המכבד את הלקוח זה עניין יקר. הנה עוד סיבה לייבא מכל קצות תבל, כי מה אכפת לחקלאי בארגנטינה שהתפוח הרקוב חירבש לי את החוויה? הכי חשוב זה "יוקר המחיה", לא?

את הוויכוח הבוער על עתיד החקלאות בישראל יש לראות גם כהמשך מדיניות האוצר מאז שנות ה-80' של המאה הקודמת וגם כהמשך התעלול שעשו פקידי האוצר לסיסמת הקיץ של 2011: "המילקי בברלין זול יותר". את חקלאינו דורשים פקידינו ומלומדינו הנעלים להשליך אל מתחריהם בעולם הרחב, כל זה בשם "התחרות החופשית". אבל מי קובע את מחירי מים, האנרגיה והעבודה? שאלה רטורית. לא החקלאים כמובן. פקידי האוצר. ודרך החור הצר של הגרוש ממילא אי אפשר לראות ערכים לאומיים מוחשיים לחלוטין, כמו גבולות, פיזור אוכלוסין, שמירה על שטחים פתוחים ועבודה יצרנית.

ו. ראש הממשלה הטוב ביותר שהיה לנו

את כל מה שנכתב עד כאן, אם בכלל היה צורך לכתוב, ניתן היה לסכם בעבר במילה אחת: "שקולניק". שקולניק, לוי אשכול, היה ראש הממשלה הטוב ביותר שהיה לנו – כי לפני כן הוא היה חקלאי, איש מים, איש התיישבות ושר אוצר. הוא האיש שבימיו החלה ישראל בתהליך הצטרפותה לשוק האירופי המשותף. לכאורה יקיר קהלת, לא? אז זהו, שבדיוק ההפך. כי שקולניק, שהמשיך את ההיגיון של הרצל ואת הדרך שסללו ארתור רופין ורבים אחרים, הבין שהדרך להשתלבות בשוק העולמי היא לא בהחלשה כי אם בחיזוק של הכוח הכלכלי הלאומי. שקולניק הביא לשיא את השילוב בין צרכים ביטחוניים, חברתיים, ערכיים וכלכליים. בשלוש השנים הראשונות למדינת ישראל הוא הוביל את הקמתם של כ-300 יישובים ברחבי הארץ כולה.

באחת מישיבות הממשלה הראשונה, אי אז בשנת 1950, ביטא מנכ"ל משרד החקלאות דאז חיים גבתי חששות עמוקים מהקושי להשיג צינורות בשוק העולמי. צינורות? כן, כי מה לעשות ובאותן שנים בכל העולם עסקו בשיקום ובבנייה. סוף טוב הכול טוב, כידוע. צינורות נמצאו, יישובים הוקמו, הופעל "המוביל הארצי" ונקלטו מאות אלפי עולים. מיותר לציין שאם פקידי האוצר שלנו היו מנהלים את העסק, שום דבר מזה לא היה קורה כי מדובר בהגדלת תקציב ולא בריסונו, כי לא כלכלי ליישב אנשים בנגב או בגליל, ובכל מקרה כל העניין הזה לא עבר מכרז תקין.

המדינה התבססה, העולים נקלטו, הם הביאו ילדים לעולם, גם הם הביאו ילדים לעולם, את שיעורי האזרחות ביטלו להם בתכנית הייצוב של 1985, וכשהגיעו ילדים אלו – חלקם לכיכרות בקיץ 2011 וחלקם לאוצר – חזו עינינו בתהליך מופלא: הפיכת הקריאות נגד יוקר המחיה למדיניות אנטי-ציונית-דה-פקטו.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

12 תגובות

  1. לאודי מנור –
    מאמר מצוין. לצרף לרשימת חומר קריאה חובה לתלמידי כלכלה.
    אבל אל תשכח – שקולניק פעל תחת ראש ממשלה שקראו לו בן גוריון.
    ולגבי פקידי האוצר – אם שמים שם פרוטקציוניסטים כמו הבן של מרידור למה כבר אפשר לצפות?

    1. תודה יצחק. כן, זוכר שאשכול פעל תחת בן גוריון, אבל משלב מסויים נפרדו דרכיהם הפוליטיות, ולהבנתי גדולתו של אשכול היא בדיוק בנקודה בה הוא הושמץ וממשיך להיות מושמץ: המיתון היזום לו דב"ג כבר לא היה שותף כמובן.
      לגבי מרידור, אני לא חושב שהעניין הוא קרבתו המשפחתית לצמרת אלא תפיסתו שאיננה שונה כהוא זה מתפיסותיהם של שותפיו האלמונים נטולי הייחוס. הבעיה היא לא נפוטולוגיה אלא אידיאולוגיה, לא נפוטיקה אלא פוליטיקה.

  2. בבקשה לא להיסחף
    לזכור שבעידן מפא"י הייתה למעשה קואליציה של מפלגת שלטון אחת בלתי תלוייה במפלגות "לשון מאזניים" סחטניות ו בן גוריון את אשכול- יכלו לקבל החלטות במטבח ולממש ללא עיכובים
    שיטת הממשל האנכרוניסטית שלנו אינה מאפשרת משילות מקצועית לאף אחד ולא משנה מאיזה צד של המפה הפולטית. לכן ההשוואה 'אז- והיום' עושה עוול גם לבעל הכוונות הכי טובות הנאלץ לתפקד בידיים קשורות.
    נשנה את שיטת הממשל- ואז נדבר שוב

  3. שלום גדעון. למרבה הפלא הטענה לפיה כל צרותינו נובעות משיטת הממשל הועלו באופן מפורט ושיטתי על ידי בן גוריון. על השאלה מדוע הדיבורים על שיטת השלטון כמעט אף פעם לא הביאו לשום שינוי וכשהביאו לשינוי משמעותי הוא היה גרוע בהרבה (ההצבעה בשני פתקים), ענו באופן שיטתי ומפורט עינת וילף וצבי ביסק בספרם 'זו לא השיטה, טמבל', שראה אור כבר לפני כמה שנים טובות. אני מסכים עם טענתם המרכזית שאת הבעיות המהותיות של החברה הישראלית ההטרוגנית עד כדי 'עומס יתר' כפי שבחרו ליסק והורוביץ להכתיר בכותרת משנית את ספרם 'מצוקות באוטופיה', אי אפשר לפתור באמצעות שינוי שיטת הבחירות. אבל גם אם אני טועה וטועים וילף וביסק, שלטון פקידי האוצר באופן אנטי-דמוקרטי (ומבחינת תוכן פעולתם באופן אנטי-ציוני, אנטי-הומני ואנטי-כלכלי גם יחד) ניתן לחסול באופן מיידי בכל שיטת ממשל, ולהפך. כל עוד פקידי האוצר נוהגים בכלכלת ישראל כבשלהם לכל תרועות של להקת מעודדות בעיתון לאנשים טיפשים ושל כסילים ועמרצים באקדמיה, כשרוב הציבור נוקט בנושאים אלו בשתיקת כבשים, לא ישתנה שום דבר, לא משנה מה תהיה השיטה. הפואנטה בסיפור על אשכול בכל אופן, היא של עוצמת גישתו המשלבת הרואה בכלכלה, בחברה, בפיתוח ובשגשוג ('ציונות' במלה אחת) עניינים המשלימים זה את זה. כלומר מה שאצל המנוולים מהאוצר מוצג כחלופות (או כלכלה או פיתוח, או כלכלה או סביבה, או כלכלה או חקלאות, או כלכלה או בריאות), אצל אנשים מדורו ומסוגו של אשכול מוצג ככלים שלובים (צירוף ששימש את שותפו של אשכול לגישה ולבנייה, יגאל אלון, שמבחינתו, כאיש צבא והתיישבות במקורו, ראה את החוסן הלאומי לא במונחי גודל גרעון, גודל חוב, יעד אינפלציה מינימליסטי והתנהגות ברברית – גם אם יש מאחוריה עניבה ותואר מדופלם – כלפי אזרחים, אלא במונחי דמוקרטיה תלת ראשית: אזרחות, חברה ותרבות, במונחי שגשוג כלכלי לכל, במונחי פיזור אוכלוסין [התיישבות בשפה הציונית הזרה לאנטי-ציונים שיושבים באוצר] וכן הלאה). כל טוב

  4. אתה די צודק אבל הניסוח קצת קיצוני ואתה חוזר עליו
    למה להשתמש בביטוי אנטי ציוני?

  5. לדעתי שילוב בין שיקולים משני הסוגים. אחרת כל אחד ימכור את עתידו על ידי הלוואות בלי לחשוב קדימה. ובסוף כובעים בריבית.

  6. אני שמח למצוא גם מאמרים של אנשים שלפעמים חושבים קצת אחרת

  7. את הפקידים הבכירים בוחרים הנבחרים הפוליטיים. לכן דוקא טוב שלפעמים הם חושבים אחרת שהפוליטיקאים ומשמיעים את דעתם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של יורם

40, 32 ו-26

אחרי שנת הקורונה – תובנות לגבי המגזר הערבי באקדמיה