מי מפחד משד האינפלציה

כותרת באחד מהעיתונים הכלכליים כמעט הקפיצה אותי מרוב שמחה ותקווה. "לראשונה מזה עשרים שנה", כתוב שם, "בנק ישראל שוקל לשנות את יעד האינפלציה". הללויה, התנגנה מנגינה בלבי, ובהתרגשות גדולה פתחתי את הקישור, רק כדי לגלות שכל מה שעומד לעשות נגיד בנק ישראל הוא לבטל את המדיניות המאפשרת גמישות בקביעת יעד האינפלציה לטווח של בין 1% ל-3%, ולאמץ מדיניות קבועה של יעד אינפלציה בן 2%. איך אומרים בהקשר אחר? "הים אותו הים" וכן הלאה.

לא משנה מה מתרחש במציאות. לא משנה מה נלמד ברחבי העולם אחרי המשבר הפיננסי של 2008, שהיה כל כולו כשלון מהדהד ומוחלט של גישת כוחות השוק, והביא לא רק להלאמת (כן, הלאמת!) בנקים בארה"ב (בארה"ב!!), אלא גם למדיניות של הרחבה תקציבית חסרת תקדים. לא משנה מה תרמו תיאורטיקנים כמו שטיגליץ, צ'אנג, מצוקאטו ורבים אחרים. אצלנו, אומת הסטארט-אפ היצירתית, מדינת עם הספק, הכלכלנים הבכירים אינם מתפעלים לא מתמורות במציאות ולא מתמורות במחשבה הציבורית.

כמה קל למכור את האינפלציה כאילו היתה הסטרא-אחרא בכבודה ובעצמה. כמו בספר הילדים הידוע של אפרים סידון, האינפלציה היא אותה "החומה" – וכולם משתתקים באימה. "האינפלציה!!" גוועלד. ואם למישהו יש חלילה ספק שמדובר בצרה האיומה ביותר שמרחפת מעל תהום ומאיימת לגרור לתוכה את האנושות כולה, מיד שולפים הדמגוגים או העמארצים את הדוגמאות של ויימאר מלפני 100 שנה, או את האינפלציה המהוללת של 1984.

מה זו בסך הכול אינפלציה, ואם היא כל כך איומה מדוע לאפשר לה אפילו שיעור של 2%? ובכן, אינפלציה במונחים מילוליים היא פשוטו כמשמעו – גדילה. כשילד בריטי רוצה להגדיל את הכדור הלא-מנופח שקיבל ליום ההולדת שחל במקרה בדיוק ביום שבו שיחקה הנבחרת בגמר היורו 2020, הוא מבצע פעולה של אינפלציה. הוא מכניס אוויר אל תוך הכדור והכדור גדל בהתאם.

הכלכלה גדלה בכל שנה משתי סיבות ברורות: א. הגידול במספר התושבים. ב. הגידול בדרישות של בני האדם בתחום רמת החיים. בישראל שני הנתונים הללו מביאים אוטומטית ליעד אינפלציה מינימלי של 3.5%. כל מספר מתחת לזה פירושו דיכוי עקרוני של הכלכלה בישראל. כיצד מתבצע הקסם הזה? כפי שאת ניפוח הכדור של הילד ניתן למנוע על ידי יצירת סתימה מכוונת במשאבה או בנקודת החיבור, או על ידי ניקוב חור במעטפת הכדור או בריאות של הילד, כך מניעת אינפלציה טבעית של 3.5% ניתן לבצע בכל אחת מהדרכים הנמשלות המתבקשות: פגיעה בציבור בשלל דרכים, כמו למשל קיצוץ בתקציבי רווחה, קיצוץ בהשקעות בתשתיות, קיצוץ קיצוץ קיצוץ קיצוץ.

הילד הבריטי יבכה בסופו של דבר (או ימות, אם השיטה לדכא את האינפלציה אצלו הייתה ניקוב חור בריאות שלו), אבל בישראל הציבור ימשיך להתנהג כאותו קתולי מימי הביניים שהכומר הממולח מכר לו אינדולגנציות תמורת מקום בעולם הבא: יפחד וייבהל מכל מלומד-מעונב שכל מה שהוא יודע לומר זה את מה שהוא למד בשנה א' במבוא לכלכלה בשיטת מילטון פרידמן. ובעניין מילטון פרידמן, נגיד בנק ישראל לא יגלה לציבור מה אמר פרידמן בשעתו על האינפלציה: "מיסוי רגרסיבי ללא חקיקה". ומה שפרידמן אמר על האינפלציה נכון גם למדיניות יעד-האינפלציה: ריסון הביקושים, הקיצוצים בכל תחום שלא-לצורך, ההימנעות מהשקעות ומעל לכול קביעת מחיר אשראי – ריבית, בשפה המוכרת – מופקע, משרת בדיוק את אותם אלו שפרידמן כתב עבורם, דיבר עבורם וניהל מדיניות כלכלית לטובתם. לא, לא ציבור העובדים, השכירים והעצמאים של שמונת העשירונים התחתונים, אלא מעמד המולטי-מליונרים, אלו שבחסות מדיניות בנק ישראל הכניסו לכיסם, ב-20 הדקות שעברו מאז שהתחלתי לכתוב את המאמר הזה, בערך 10,000 ש"ח.

אז מה אתה מציע? אני שומע את שלושת קוראי המאמר הזה חושבים בקול רם. אני טוען שיעד אינפלציה לא יכול להיות פחות מ-4%. השקעה בתשתיות מכל הסוגים איננה הוצאה כי אם הכנסה עתידית. היטיב לנסח זאת קפיטליסט אמיתי, בנג'מין פרנקלין, כשאמר לפני 250 שנה: "אגורה של מניעה שווה שקל של תרופה". באנגלית זה נשמע עוד יותר טוב. וחשוב מכול, ובפראפרזה על אמרה המיוחסת לשארל דה גול על חשיבותה של הפוליטיקה: "הכלכלה היא עניין חשוב מדי מכדי למסור אותה בידי כלכלנים". למי כן? לנציגי ציבור עם שכל ישר. לא חסרים כאלו באומת הסטארט-אפ ובמדינת עם-הספר.