צו השעה – לחזור לשפיות

מגפת הקורונה משבשת את חיינו כמעט בכל ההיבטים, אבל אסור שתשבש את דעתנו.

לרוע המזל, העיתוי של הקורונה בתקופה של ממשלה נחשלת והזויה מגביר את אפקט הבלבול והכאוס במשק בכלל, ובתחושתו של כל אזרח בפרט.

הממשלה, ובראשה נתניהו, פועלת ללא תוכנית מסודרת, ברצף של החלטות שגויות ולעיתים מטופשות, תחת לחצי דעות סהרוריות מימין ומשמאל…

ניתוח בראייה מקרו-כלכלית של פעילות המשק באמצעות כוח משימה המורכב מאנשי מקצוע בתחומי הרפואה, הכלכלה והלוגיסטיקה, עשוי היה לייעל את ההתגוננות בפני הנגיף במינימום נזקים לכלכלת המדינה.

א. התמודדות עם הנגיף

לאחר שכולם הבינו שיש לנקוט טקטיקה של ריחוק חברתי, מסכות והיגיינה, יש להפעיל את כוח המשימה לאכיפה נרחבת ללא כל פשרות על כל האוכלוסייה ללא ויתורים למגזרים מסוימים ותוך מתן דוגמה אישית של כל המנהיגות והפקידות הממשלתית.

מערכת הבריאות צריכה להמשיך לפעול על בסיס נתונים ממערכות הבריאות הבין-לאומיות בהתאמה למערכת המקומית ולהרגלי ההתנהגות במגוון מגזרי האוכלוסייה העירונית, הדתית והערבית.

על הממשלה להקצות משאבים גדולים לחיזוק ולתגבור מערכות בתי החולים, בדיקות הקורונה ומערכות הבידוד על פי קריטריונים מקצועיים רפואיים בלבד, ללא לחצים מצד המגזרים השונים, כשלנגד עיניה בריאות הציבור בעדיפות עליונה.

בהתאם לצורך, יש לגייס משאבי כוח אדם גם מהצבא וגם מקהילות המתנדבים, ולהפקיע מבני ציבור לצורכי מערכות בדיקה, בידוד ואשפוז.

יש לנטר את קבוצות האוכלוסייה בסיכון, כגון קשישים ובעלי מחלות רקע, ולטפל בהם נקודתית למניעת הידבקות והדבקה העלולות להסתיים בתמותה. כידוע, מרבית המתים הם מקבוצות אוכלוסייה אלה שאפשר היה להצילן בהתנהלות מקצועית ולוגיסטית נכונה.

ב. התמודדות עם המשבר הכלכלי

שכירים – ההתמודדות עם מאות אלפי שכירים מובטלים בעל כורחם, צריכה להיעשות באמצעות חוקי העבודה הקיימים: יש לפצות מיידית כל שכיר בדמי אבטלה על פי החוק ובדרך של הקלות, בלי סחבת, נאומים ודרמות מיותרות. זו זכותם של השכירים וזו חובתה של המדינה, ואין צורך בחוקי חירום ובנוסחאות מיוחדות.

עצמאים – זהו הכוח המוביל את הכלכלה (ולאו דווקא החברות הגדולות).

לא קשה להבין שעצמאי הוא בעצם שכיר של העסק שלו. הרווח מהעסק שווה ערך למשכורתו עם כל היתרונות והסיכונים העסקיים הכרוכים בכך. מרגע שסגרו לעצמאי את העסק באמצעות צווי חירום יש לפצותו בדיוק כמו את השכירים, ואין קל מזה. "דמי האבטלה" שלו יהיו שווים לרווח המדווח משנים קודמות מוכפל במקדם שנקוב בדמי אבטלה, (בד"כ כ-70%) עם תקרה הקבועה בחוק דמי אבטלה.

במאמר קודם כתבתי על "דמעות התנין של העצמאים". הכאוס והבלבול מאפשרים לכל מיני נוכלים לנצל את הבלבול במערכת ולסחוט כספים מהמדינה שלא כדין. במערכת מסודרת, קונסיסטנטית וזריזה, שיש בה מנגנון אכיפה וענישה לכל מיני נוכלים, לא היה צורך בבזבוז מיותר של כספי ציבור וגם לא בהפגנות מחאה בכיכר רבין.

תאגידים – יש הרבה חברות קטנות שהן בעצם עצמאים שהתאגדו לחברה. יש למיינן מתוך כל החברות על פי קריטריון המחזור ולשייכן לקבוצת העצמאים.

גם העצמאים וגם החברות הקטנות יכולים לצמצם למינימום את ההוצאות, לאור הפסקת פעילותם, עד כדי צמצום הנזק לאובדן של הרווח הרגיל בלבד שיכוסה באמצעות הפיצוי מהמדינה במקביל לדמי אבטלה.

לגבי חברות גדולות, הנושא מורכב יותר, אך על פי אותו עיקרון של השבה או פיצוי על אובדן רווחים בלבד.

בסיכומו של דבר אפשר לעבור את המשבר הכלכלי, עם חלוף משבר המגפה, בנזקים הניתנים להכלה על ידי המשק עד לחזרה לפסים נורמליים של כלכלת המדינה.

למרבה הצער, המדינה מנוהלת כיום על ידי חבורת אופורטוניסטים חסרי כל כישרון, המונחים על ידי שיקולים אגוצנטריים המעוקרים לחלוטין ממוטיבציה לפעול לטובת העם, ולא כפי שהיה מצופה ממנהיגים נבחרים במערכת שלטון דמוקרטית.

עם תקציב אדיר של כ-100 מיליארד שקל, אפשר היה להגיע להישגים טובים הרבה יותר הן במישור הרפואי והן במישור הכלכלי.

בזה נכשלו ראש הממשלה וחבר מרעיו, ובכך כשלנו גם אנו כאזרחים, שבחרנו בהם.

בסופו של יום, רק לאזרחים יש את הכוח להחזיר את השפיות למדינה היקרה לנו.