היה או לא היה בברלין

על היחס בין האמת לבין הזיכרון בסרטים תיעודיים
מתוך הסרט קפה נגלר

בסרט "קפה נגלר", המוקרן החודש בסינמטקים ברחבי הארץ וכן בפסטיבל ברלין, מתחקה הבמאית מור קפלנסקי (יחד עם הבמאי-שותף יריב בראל) אחר קורותיו של בית הקפה שנוהל על ידי משפחתה בברלין של תחילת המאה העשרים. בהמשך יוקרן הסרט גם בשידורי קשת.

הסרט בוחן את היחס בין "האמת" או "המציאות" לבין "הזיכרון" – אותה אמת או מציאות לאחר שתוסרטה ובוימה על ידי הנפש האנושית, דרך בחינת הזיכרון המשפחתי ו"המורשת" של בית הקפה כפי שהונחלו על ידי סבא וסבתא נגלר, שסגרו את בית הקפה ועלו לארץ בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת. הבניית הזיכרון המשפחתי נעשתה באמצעות סיפורים, טקסים וגם חפצים, כמו כלי האוכל והקפה המהודרים שהובאו משם, שעליהם מוטבעת תמונת בית הקפה. מאחר שנעמי קפלנסקי, שהיא גם נכדתם של בעלי בית הקפה המיתולוגי וגם סבתה של במאית הסרט, הייתה בעברה דוקומנטריסטית רצינית בימיה בטלוויזיה הישראלית (ומה יכול להיות רציני יותר מ"עמוד האש"?), נשזרים בשאלה של היחס בין המציאות לזיכרון גם השאלה של אופן התיעוד והייצוג של אותה המציאות והחשש של הבמאית מיחסה של סבתה לסרט ותהייתה אם היא עומדת בסטנדרטים התיעודיים הנדרשים. מתוך הפערים ההולכים ומתגלים בין הזיכרון של הקפה הגדול וההדור בכיכר הכי נוצצת בברלין לבין המציאות כפי שהייתה (או שרק אולי הייתה) באמת, מתפתחת גם החקירה של הבמאית לגבי אופן התיעוד הראוי של אותה המציאות, חקירה שמובילה בסוף הסרט לטוויסט (כדי לא לעשות ספוילר לא נגלה את פרטיו).

בשיחה שהתקיימה עם הבמאית לאחר הקרנת הסרט, שאל מישהו מה הייתה תגובת סבתה לסרט והאם החששות שלה התממשו. היא השיבה שגם סבתה, הדוקומנטריסטית רבת הניסיון, אמרה לה שהסרטים התיעודיים הם בעצם, פעמים רבות, על הזיכרונות ממציאות מסוימת ולא על המציאות עצמה.

נראה שכבר בסרטו של רוברט פלאהרטי "נאנוק איש הצפון" מ-1922, שנהוג לראות בו את רגע ההולדת של הז'אנר התיעודי, ושבו פלאהרטי צילם את האסקימואים בונים איגלו על אף שכבר חיו בבקתות והוריד מחצית מהאיגלו לצורך נוחות הצילום, נטבע ב-DNA של הז'אנר גם הדיון על הגדרתו ועל גבולותיו. הז'אנר הוגדר לראשונה כמה שנים לאחר מכן על ידי גרירסון כ"טיפול יצירתי במציאות". מאז הולך ונמשך הדיון על הגבולות הראויים של אותו טיפול יצירתי, ועל מהי "אמת" ואיך ראוי לייצג את המציאות. הדיון לובש צורות שונות, כמו בגישת "הזבוב על הקיר" של הקולנוע הישיר האמריקני, בפרובוקציות המכוונות של ה"סינמה וריטה" בצרפת, בדוקו-אקטיביזם או בקולנוע המוקומנטרי (קולנוע שעושה שימוש בכלים דוקומנטריים אך מספר סיפור פיקטיבי).

בסצנה משעשעת מתוך "קפה נגלר" (זהירות, ספוילר קטן), עֵד ברלינאי שזוכר בחום את הקפה האגדי ואת בעליו, ואשר נמצא בעמל רב לאחר חיפוש נרחב, מתגלה לבסוף כמי שהיה כבן שנה בתקופה המדוברת, וכמי שעדותו נעה "בין האמת החלקית לבין הפיקציה". כשיצאנו מהסרט התנגנו בראשי מילות השיר "רומאנס" (היה או לא היה) שכתב אלכסנדר פן, והשורה "היה או לא היה, תמימות היא או איוולת" לבשה פתאום משמעות חדשה – אולי עצם הניסיון שלנו לדעת "איך היו הדברים באמת" נועד מראש לכישלון? האם זה תמיד חשוב כדי לספר את הסיפור?

הטוויסט שבסוף הסרט הופך את קפה נגלר למקום שהוא מחוץ לזמן ומחוץ למרחב, מקום שבו כל אחד יכול לספר את הסיפור שלו. כמו בזיכרון האנושי, שבו נמזגות האמת, האמת החלקית והפיקציה, כך גם בקולנוע, לפעמים כדי לייצג את המציאות באופן הנאמן ביותר, נדרשת דווקא איזו בדיה הגונה. האמת – כבודה במקומו מונח, אבל אם לצטט שוב את אלכסנדר פן: "תסלחי לי, מה טוב עולמנו אם אפשר בו לפגוש איזה פלא בדוי". בדרכו המינורית והלא מתיימרת מצליח "קפה נגלר" לטפל טיפול יצירתי במציאות, ואף לומר אמירה רעננה ומלאת הומור על הגבולות ועל המגבלות של הז'אנר התיעודי.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

8 תגובות

  1. הולכת לפגוש איזה פלא בדוי. ואולי בכלל מה שנראה כמציאות היא הבדיה?

  2. תודה על פוסט מקסים.
    אין אמת גדולה יותר מהמציאות הסובייקטיבית ואין ביטוי טוב יותר למציאות זו מאשר הזיכרון.
    היכולת להעביר מציאות זו מהפרט אל הכלל היא אומנות היצירה.

  3. בקרוב לא יהיו עמנו יותר ניצולי שואה
    הדור הזה הולך ועובר מן העולם
    יש להקצות מה שיותר תקציבים לסרטים תיעודיים בהם אנשים חיים יכולים למסור עדויות על האסון הנורא ביותר שקרה לנו בהסטוריה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של יורם

40, 32 ו-26

אחרי שנת הקורונה – תובנות לגבי המגזר הערבי באקדמיה