ללא מגבלות

'תחשבי שהכסף הוא האהוב שלך, מה את אומרת לו כל הזמן?'

'אממ… אתה לא אוהב אותי'.

'יופי, מה עוד?'

'אתה לא רוצה להיות איתי. אתה נמשך רק לאחרים, אתה לא נמצא אף פעם…' (שתיקה) 'זה באמת לא כיף לשמוע'.

'נו, למה שהכסף ירצה להיות איתך, כשאת מתייחסת אליו ככה?'

השיחה הזאת מתרחשת בסדרה 'ללא מגבלות', שעוקבת אחרי אורית, יערת-דבש ורוני, שלוש חברות טובות. אורית עובדת זמנית (כבר שש שנים) כעוזרת למלהקת מצליחה. היא עזרה לכמה שחקנים להפוך לכוכבים, ורוצה כל כך להפוך לכוכבת בחיים של עצמה. גם יערת-דבש מתפרנסת (כבר שש שנים) מעבודות זמניות, בזמן שהיא מנסה להצליח כזמרת יוצרת. 'כשאת מנסה, את לא עושה', נוהגת לומר לה רוני היפהפייה, שהקימה (לפני שש שנים) חברה מצליחה לראיית חשבון.

אם אתם לא מזהים את השמות, זה מכיוון שהסדרה יורדת רק עכשיו מהרוח אל המחשב שלי. כמו טיפות אור זוהרות, מטפטפת… טיף… טיף… כל כך לאט… אי אפשר להגביר את הקצב בבקשה? למה תמיד הקצב שאני רוצה לדברים והקצב שבפועל שונים כל כך?

גם אורית ויערת-דבש חסרות סבלנות, דוחקות בי להתקדם, תוהות מה יעלה בגורלן. הן מלאות כישרון ומרגישות כישלון, אז הן פונות לסוגים שונים של טיפולים ומשתתפות בקורסים בתקווה שזה יעזור להן, אבל גם זה גורם להן להסתבך עם עצמן. הן לומדות למשל כמה חשוב לחשוב באופן חיובי, ומצליחות! עד שהן מוצאות את עצמן גולשות בבטחה חזרה לשליליות. הן מכריחות את עצמן להיות חיוביות, כועסות על עצמן שהן לא, אבל לכעוס מגדיל את השליליות, אז הן כועסות על עצמן שהן כועסות על עצמן… איך חושבים חיובי כשאתה לא? (זה שם טוב לפרק, לא?)

יערת-דבש מאיצה בי לחזור לעניין הכסף. רוני (ליערת-דבש): 'מה, את צריכה להוכיח ליקום שאת ראויה לנשום חמצן? לא! את פשוט נושמת, וחסר לך חמצן?'. יערת-דבש קולטת את המסר, מתרגשת, אבל בעוד רגע תשכח, ושוב תרגיש ענייה ולא ראויה. ההרגל לחזור לדפוס המוכר הוא כל כך חזק, נעים, כל כך… מוכר.

אורית, למרות הפחד, מתחילה ללהק באופן עצמאי. היא זוכה ללהק לסלבריטי (השם שמור במערכת), אבל העבודה איתו היא סיוט. הוא מתייחס אליה כאל עוזרת אישית, שולח אותה לסידורים בשבילו ובשביל בני משפחה וגם לא משלם לה. בסופו של דבר היא מועמדת לפרס האוסקר הישראלי, על הליהוק לסרט שלו. אבל רגע, אולי עדיף שהיא לא תעז ללהק באופן עצמאי? אולי אשאיר אותה לסבול בעבודה שלה כעוזרת מלהקת? היא תסבול ותסבול עד שהכאב הרגשי יחלחל לגוף הפיזי והיא תחלה. אורית מתרגשת, זה ייתן לה הזדמנות לשחק כאב רגשי שמתממש בגוף כמחלה, היא יכולה לעשות את זה מדהים…

אני מתכוונת להקדיש את 'ללא מגבלות' לחברתי טלוויזיה, שתמיד נמצאת שם בשבילי. היא מזמנת אליי חברים כשאני מבקשת, היא מנחמת, מספקת מקלט ומאפשרת בריחה. במקום שארעד מפחד מפגישת עבודה הולכת וקרבה או שאתעסק בדו"ח למע"מ (או בכתיבת הסדרה 'ללא מגבלות'), אני מתעמקת בשאלות כמו למה קו העלילה של ג'ולייט מהסדרה 'גרים' היה כזה שהביא להיעלמותה מהסדרה (לתמיד? היא קיבלה תפקיד בסדרה אחרת? רבה עם המפיקים?) ואיך מרגישה היידן פנטייר, ג'ולייט בסדרה 'נשוויל', שאשפזה את עצמה לטיפול בדיכאון אחרי לידה במקביל לשידור פרקי הסדרה, שבהם ג'ולייט מאשפזת את עצמה לטיפול בדיכאון אחרי לידה (ואחרי ניסיון התאבדות). אני מקווה שגם לה יש חברה טובה כמו טלוויזיה.

הייתי רוצה ש'ללא מגבלות' תהיה מתנה ממני לכם, הקוראים. כך אני מקווה להעביר הלאה את הנתינה הנדיבה של טלוויזיה אליי, ולהעניק לכם חברות וחברים שיספקו נחמה, עניין, הקלה או רגע של צחוק. אז אם יש לכם בקשה מיוחדת, דבר מה שהייתם רוצים לראות, משהו שהייתם רוצים שיקרה ב'ללא מגבלות', שתפו פה למטה בבקשה. טלוויזיה ואני ננסה למלא את בקשתכם. סליחה, לא ננסה, נמלא!