שרלוק הולמס בלב ירושלים

צפייה בסרט "מר הולמס" והתובנות האישיות שהתעוררו
השחקן איאן מק'קלן צילום: Gage Skidmore Flickr en.wikipedia.org

באחד מימות אמצע השבוע הלכתי לראות את הסרט "מר הולמס", שמציג בירושלים בקולנוע "לב סמדר". למרות השעה המוקדמת יחסית, הרחובות כבר היו חשוכים וריקים למדי. החייל שעמד על המשמר ליד הקיוסק הזכיר לי שכל פעולה שעושים היום (ואולי תמיד…) בירושלים, אפילו ללכת לסרט, היא סוג של אקט סמלי שמופקע מחיי היום-יום.

בסרט, שביים ביל קונדון, מגלם איאן מק'קלן את שרלוק הולמס הישיש בן ה-93, שמביט לאחור על חייו ומנסה להיזכר, מתוך הדמנציה ההולכת ומשתלטת עליו, בפרטים של החקירה האחרונה שניהל. חקירה אחרונה זו גרמה לו, מסיבות שאינו זוכר, לעזוב את לונדון ואת עסקי הבלשות, ולגדל דבורים בכפר הקטן שבו מתרחשת עלילת ההווה של הסרט. עלילה זו עוסקת בקשר היפה שנרקם בין הבלש בסוף חייו לבין בנה של סוכנת הבית שלו (בגילומה של לורה ליני), ילד חכם וסקרן שמנסה לעזור לו לפענח את התעלומה, המצויה בעצם בנפשו פנימה. במקביל לעלילת ההווה נטוות גם שתי עלילות עבר – אותה פרשייה עלומה שהבלש מנסה לדלות את פרטיה מתוך זכרונו ההולך ואובד, וכן מסע שלו להירושימה החרבה ביפן, שממנו שב עם מרקחת כלשהי האמורה לשפר את זכרונו (עלילה שנדמית תלושה ולא שייכת לזרימה הכללית של הסרט). הסרט נע בתוך נופים יפהפיים, ולמרות האטיות שלו והחולשה המסוימת בעלילה, מצאתי את עצמי נשבית בקסמן של הדמויות, גם בזכות המשחק הנהדר של איאן מק'קלן, לורה ליני ומילו פארקר (המגלם את הילד רוג'ר).

שרלוק הולמס נקלע ב"מר הולמס" לקולנוע שבו מוקרן סרט שהוא גיבורו, שנעשה על אודות אותה הפרשייה שהוא מנסה לשחזר, אלא שהסרט נעשה לפי סיפורו של חברו ד"ר ווטסון, שהבלש משוכנע שאיננו נכון. האם האישה שהתבקש לעקוב אחריה היא פושעת או קורבן? הוא אינו זוכר. האם לא כולנו "חיים בסרט" על עצמנו? לפעמים אנחנו כותבים אותו ולפעמים אחרים (ווטסון), אבל הסרט הזה לא כולל דברים שאנחנו מסתירים מעצמנו ומהעולם. השכחה של הולמס אינה מקרית, האמת המודחקת על עצמו, על חייו, מתקשה לעלות מנבכי נפשו.

בסרט הולמס מופשט מכל הסממנים החיצוניים שלו (מסתבר שהכובע והמקטרת היו פרי דמיונו של ווטסון), אבל גם מהלב הפנימי של הבלשות שלו – הזיכרון, התבונה הטהורה, ה"אמת". הסרט שואל מהי אותה אמת, אם היא האמת העובדתית העירומה שאחריה רדף כל חייו, או שאולי אין באמת אמת כזו, ואולי אין היא חשובה. אולי האמת של האנשים היא תמיד רגשית ("רגשות הם כל מה שיש לנו"), אמת של הלב, וכשמדחיקים את האמת הזו למען האמת שבראש, הפתרון הוא קר ועקר, ובעצם כלל איננו פתרון, כי איננו מטפלים בבעיה האמתית.

כשיצאנו מאולם הקולנוע לקפה סמדר, הסגריריות, החושך המוקדם, המצב בירושלים והנושא שבו עוסק הסרט, התמזגו אצלי לתחושה לא ברורה של צער. חשבתי עד כמה אני אוהבת את בית הקולנוע הזה, גם בזכות עצמו, כי הוא באמת אחד המקומות המקסימים בירושלים, אבל גם בזכות אבא שלי. אבא שלי גדל לא רחוק מכאן, במושבה היוונית, והסרטים שראה בקולנוע סמדר, שפועל באותו המקום מאז שנות ה-50 של המאה הקודמת, חיו בזיכרונותיו כמו בזמן שראה אותם, כשעוד גלגלו כאן בקבוקי זכוכית במעברים.

קולנוע "לב סמדר" ממוקם בלבה של ירושלים. במפות עתיקות מצוירת העיר כלבו הפועם של העולם, כאילו הרגשות של כל העולם מתנקזים אליה ונחווים בה בעוצמה אדירה. פתאום היא נראתה לי כמו מראה עצומה שמשקפת את האמת הרגשית הזאת. מראה שלא יכולה לשקר. אולי לכן קיים "סינדרום ירושלים" המפורסם, אנשים המגיעים לירושלים ומשתגעים, כי קשה להסתכל במראה הזאת.

יום השנה למותו של אבי חל השנה ביום שבו אירעו שני פיגועים קשים בירושלים, פיגועים שבהם איבדו כמה משפחות את אבותיהן. התחושה בעיר הייתה קשה מאוד. נזכרתי בדברים שאמרה אחותי כשעלינו להר המנוחות. היא דיברה על אהבתו של אבי לסרטים, על איך קנה מסרטה במיוחד כדי להקרין לנו סרטים מצוירים ועל הסיפורים שלו על קולנוע סמדר – איך נתנו לו לגלגל את התרגום (כשהתרגום עוד לא היה בגוף הסרט) וכולם צעקו לו שהוא לא בזמן. היא דיברה גם על המחסור שלנו עכשיו בדמות של אב שיחזיק לנו את היד, שלא נהיה לבד בחושך בסוף הסרט.

שרלוק הולמס לא רוצה למות בלי לדעת את האמת. אולי האמת היא שאנשים אחרים זקוקים לנו ואנחנו זקוקים להם. שהם גם המראות שלנו בדרך להשתפר ולגדול, לצאת מעצמנו ומהראש שלנו, לעבור דרך הגל של הרגשות, גם אם הוא שחור משחור, ולצאת שוב אל האור. והאור בירושלים הוא האור היפה ביותר בעולם.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

13 תגובות

  1. מקווה שקולנוע סמדר ישאר לעוד שנים ארוכות לטובת אוהבי הקולנוע כולם ושירושלים תדע ימים יפים ושקטים. אהבתי!

  2. מצאה חן בעיני התגובה שלך. מר הולמס שונה מן הדמות המצטיירת בעינינו, אבל הסרט מצטיין בגישה מעניינת לאיש, לאישיות ולסיפור.

  3. כרגיל את מרגשת…מעוררת געגועים!
    אין כמו העיר, הקולנוע ובעיקר האור הזה!

  4. אהבתי, אמת? מראה. דמות של אבא שמחזיקה את היד כשעוד חשוך, ירושלים כעיר המשקפת לנו את האמת..

  5. הסרט על שרלוק הוא סרט על אדם מזדקן ולדעתי הוא מביא את הבעיות בצורה יפה

  6. תודה מירב על התובנות הרגישות ועל ה"סרט של החיים" שהחכמת ברוב רגישותך לגלות בתוך הסרט הזה.

  7. התרגשתי לקרוא את החוויות הרגשיות שנבעו ממך בעקבות הצפיה בסרט. פעם היה לי חשוב להגיע לגירסה המדוייקת של זכרונות משפחתיים שונים. היום זה נראה לי פחות חשוב, שלכל אחד תהיה גירסה משלו – לגבי זכרונות חשוב הרגש שהם מעוררים לא האמת המלאה.

  8. הזכרונות של אדם הם כמובן הדבר המהותי ביותר
    אבל מבחינה קולנועית, הסרט הזה ממש לא ריגש אותי. ראיתי אותו כמובן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של יורם

40, 32 ו-26

אחרי שנת הקורונה – תובנות לגבי המגזר הערבי באקדמיה