בוא תהיה מלך

נסים אלוני בשלוש מערכות, שתי תמונות ביניים ואפילוג
לוחית זכרון על ביתו של נסים אלוני ז"ל צילום: dr. avishai teicher he.wikipedia.org

הסרט "היה היה מלך – נסים אלוני בשלוש מערכות, שתי תמונות ביניים ואפילוג" של דורון ג'רסי שהוקרן בפסטיבל דוקאביב השנה ובחודש שעבר בערוץ 8, פתח לי צוהר לחייו של המחזאי והבמאי, שלא זכיתי לראות אף לא אחד ממחזותיו על הבמה. בעקבות הסרט המרתק, קראתי את ספרה של שרית פוקס, "נמר בוער – מותו וחייו של נסים אלוני", למשך ימים אחדים צללתי אל עולם של קסם, יופי וברק אבל גם של ערפל, חשכה ותחושת כישלון. בסיומם של ימים אלו הרגשתי קצת כאילו אני יוצאת מאולם התיאטרון החשוך עם הארמונות, הסוסים והבלונים, אל הבוהק המסנוור של השמש שם בחוץ, בחיים האמתיים, שהם הם אולי אותה דמוקרטיה אפרורית המוזכרת במחזותיו של אלוני.

נראה שבשלוש המערכות המרכיבות את הסרט – העלייה למלוכה (היה היה מלך), המלחמה לשמור על הכתר (תיאטרון זה מלחמה) והנפילה או אובדן הכתר (רוצים להרוג מלך) – קורא יוצר הביוגרפיה הקולנועית את חייו של אלוני בדומה לדרך שבה קרא אלוני את חייו שלו. הצלילה לעולמו של אלוני דרך הסרט והספר, גרמה לי לתהות עד כמה אנחנו באמת מולכים בחיינו, ובעיקר על הדרך שבה אנחנו בוחרים לקרוא אותם. השאלה הזו התחדדה אף יותר לאחר שבשבוע שעבר ראיתי בפסטיבל הקולנוע בירושלים, בזה אחר זה, עוד שני סרטים ביוגרפיים: "אינגריד ברגמן: במילותיה" של סטיג ביורקמן, ו"פול שאריטס" של פרנסואה מירון. אמן האוונגארד שאריטס, שבסרטי ה"הבהוב" הניסיוניים שלו פירק את הפריים הקולנועי, השפיע הן על עולם הקולנוע והן על עולם האמנות.

הקריאה של חיי אדם לתוך המבנה של "עלייתו ונפילתו" היא טבעית ומתבקשת. בסופו של דבר כולנו, מיום היוולדנו, שואפים, כל אחד בדרכו, להצלחה ולתהילה, ודועכים אל הנשייה. בסרטים מהז'אנר הזה (כמו למשל סרטי הגנגסטרים האמריקאים), הגיבור יוצא להוכיח משהו, לכבוש את מקומו בעולם, אך על אף הכישרון וההצלחה, הפגם הטראגי הטבוע בו, הניתוק והקריאה המוטעית של המציאות, יובילו אותו אל סוף ידוע מראש, בלי אפשרות לגאולה. הפגם הטראגי פועל כמו מנגנון השהיה, גם אם יהיו זיקוקין די-נור שיאירו את השמיים, הם ידעכו אל תוך החשכה.

בסרט על אלוני, דווקא תמונת הביניים "לתפוס פרפר" נוגעת בעיניי בשאלה המעניינת באמת – מה היה שם בין הפוטנציאל והקסם לבין הורדתם אל קרקע המציאות שהביא בסופו של דבר לאובדן הכתר? האם כמו בסרטי הז'אנר אותן תכונות ונטיות שהביאו לעליית הגיבור הן שהביאו גם לנפילתו? במחזה "הכלה וצייד הפרפרים" חלוצים, ציידים וחלילנים פועלים במציאות, חותרים קדימה. הכלה וצייד הפרפרים לעומת זאת תלויים ברגע. נראה שגם נסים אלוני ברח מן המציאות אל התיאטרון, ויצר שם מחוזות אחרים, מעין עולם חלופי. בעולם הזה, לפחות בתחילה, הוא היה מלך, יחיד במינו. משהו במחוזות האחרים האלה – הבלונים, הקרקס, הפנטזיה – חולל את הקסם. אבל נראה שהרצון הזה להיות תמיד ברגע – רגע ההתרחשות התיאטרונית, לא לקבע את הצורה אלא לבחון אותה באופן תמידי, להמשיך להדריך את השחקנים לנצח ולבדוק את כל האפשרויות בלא להתחייב לאפשרות אחת מסויימת, הערנות לכך שהכול משתנה כל הזמן, שכל צורה שמקבעים ברגע מסויים כבר לא רלוונטית רגע אחרי (ואולי אפילו באותו רגע), הרצון הזה התנגש בסופו של דבר עם המציאות (אותה מציאות שלדברי אחד מהמלכים במחזותיו – אין לה באמת קשר לחיים). במובן הזה אולי נפגשו אצלו החיים והאמנות, החיים והיצירה – ולכן הצורך למסגר, לשים נקודה בסוף המשפט היה כמו מוות קטן, כמו להפסיק את החיים באמצע.

מהניתוח המעמיק של שרית פוקס עולה כי ייתכן שהטראומה שעבר במלחמת העצמאות היא שהשפיעה על עלילת חייו. מיכאל הנדלזלץ, בביקורתו על הסרט, מציע פרשנות שלפיה אלוני ידע על הקסם שחולל, וכשניסה ליצור אותו שוב במודע, היה בחרדות שהקסם לא יתרחש עוד, ועל כן שאף תמיד למשהו אחר מזה שכבר השיג. הפרשנות הזאת מעניינת – אולי ניתן לומר שכשיצר את הקסם שלא במודע היה מלך, וכשניסה ליצור אותו במודע – נפל מכסאו.

אז מה זה בעצם להיות מלך? כמו תמיד כשאני עסוקה במשהו, אני "מותקפת" מכל הכיוונים – בכל פעם שנכנסתי לאוטו ארז לב ארי שר "את רוצה אותי מלך" ומירי מסיקה ענתה לו "בוא תהיה מלך", ואפילו הלוגו של גוגל הפך ליום אחד למלך ג'ון שמעניק את המגנה כרטה בעל כורחו לנתיניו – אותה מגנה כרטה שהפכה את הנתינים לאזרחים סוברניים ואת המלך למלך על תנאי.

אולי המלוכה היא קריאה פנימית במקום קריאה חיצונית? – השליטה בקריאה של חיינו באופן שאינו מוכתב על ידי הזולת. אולי הליטוש העצמי האינסופי הוא למעשה יצירת חיינו, מלאכת המחשבת שלנו, והגדולה היא להתמיד בניסוי וטעייה, בחקירה העצמית הזאת שאף פעם לא נגמרת, בלי לחרוד איך היא משתקפת בעיני הזולת באף נקודה.

שרית פוקס מציינת, בין היתר, את סרטו של צ'רלי צ'פלין "מלך בניו יורק" מ-1957 כהשראה למחזה "הנסיכה האמריקאית" של אלוני ומאוחר יותר לסרט "המופע של טרומן" מ-1998. לדבריה, צ'פלין ואלוני מדברים שניהם על המאה האומללה שבה האדם הוא השתקפות של דימויים כוזבים שיצר. הציטוטים שהיא מביאה מספרו של קאמי "האדם המורד" על דמות הדנדי ("חייו… הם חיי משחק, זיוף, השתקפות עצמו האידאלי באמצעות אחרים… אין הוא בטוח בקיומו אלא אם כן גילה אותו בפני הבריות") גורמים לי לחשוב איך היה נראה המפגש בין נסים אלוני לעידן הריאליטי, לאח הגדול, לפייסבוק, לטוויטר, לאינסטגרם.

אני מדמיינת לעצמי את פרדי, יורש העצר מהמחזה "הנסיכה האמריקאית" שב מהגלות (סוג של "הישרדות" לבני מלוכה) לארצו בוגומניה. מה הוא מגלה? כולם בממלכה צמודים למצלמות ומצלמים את עצמם בכל רגע נתון. איש איש בוחן את עצמו בשבע מראות מכל הכיוונים, משקף את חייו לעצמו ולזולת ללא הפסקה, שב ומשחזר רגעים מחייו, עורך את חייו כבר ברגע התרחשותם. בכל מקום שאליו אתה פונה, מראות, מראות, מראות. חלונות ראווה, מראות, העיניים סביב שבהן משתקפת בבואתך, וכל בבואות הטכנולוגיה – פייסבוק, אינסטגרם, טוויטר… מראות שבהן אתה יכול לכאורה לעצב את בבואתך כרצונך, אבל המלך הוא עירום, כי הלבוש שלו מכוון על-ידי הזולת, על-ידי ההשתקפות. הגיחוך שבדבר הוא שהזולת בעצם מחפש את עצמו במראה שאתה מציב – וכך זו השתקפות בהשתקפות בהשתקפות… והמלך עומד על הבמה וזועק לחופש – החופש להיות אתה בלי הכבלים של השתקפותך בעיני הזולת. מי שאומר שהמלך גלה – לא הבין, לא המלך גלה, העולם גלה ממקומו.

אז האם חיי כולנו נדונים להשתחל למבנה של "עלייתו ונפילתו" או שאפשרית קריאה אחרת? מתי חדר הגרף התאגידי, זה המוכר היטב מהקריקטורות, לחיים הפרטיים של כולנו? אותו גרף חייב לעלות תמיד או שליישות שאותה הוא מייצג אין יותר זכות קיום. בחיי אדם גרף כזה הוא אשליה אכזרית. בסרט על חייו מעיד פול שאריטס על עצמו כי בכל מקום שבו יש אשליה, הוא מרגיש מחוייב לנתץ אותה. לאחר התאבדותה של אמו השמיד שאריטס את כל סרטי הקולנוע שיצר, והחל ליצור את סרטי ההבהוב שלו שבהם פירק לגורמים את התמונה (האשליה) הקולנועית וגרם לתודעת הצופה להיות שותפה ביצירת הסרט. אבל ביצירה שלו יש גם משהו אגרסיבי, המתקיף את הצופה. האגרסיביות הזו שיקפה גם את חייו – הוא נדקר, שבר את שתי רגליו בנפילה מגובה, נורה בסמטה אפלה ולבסוף התאבד ב-4 ביולי לאחר שאמר לחברו בטלפון כי הוא עומד "לחצות את הגבול"). בפירוק הזה של האשליה אין די, יש בו משהו אכזרי.

ואז אני חושבת על דבריו של הבמאי ז'אן רנואר לאינגריד ברגמן כשביקשה לעבוד אתו. הוא אמר לה שהיא כוכבת גדולה מדי, ושתשוב אליו אחרי שתיפול – ואז הוא יפרוש לה רשת. ואכן, כששבה אליו לאחר שסרטיה עם רוסליני והפקה בימתית של ז'אן ד'ארק בשוודיה לא זכו לאהדה שלה ציפתה, ביים אותה רנואר בסרטו "הלנה והגברים" (1956). לדבריו, הוא הרגיש שנחוץ לה עכשיו תפקיד קומי. אז אולי זה באמת מה שנחוץ – קצת פרספקטיבה, הומור וחמלה – והחיים שבים למסלול מחזורי: קיץ, סתיו, חורף, אביב, והנה, שוב קיץ.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

10 תגובות

  1. בהחלט הפעלת את החשיבה שלי בנושא מלכות ומה זה בעצם להיות מלך. עלה בדעתי עוד סרט "מלך ליום אחד" עם אלן בייטס. שם החייל מצטרף למשוגעים שנשכחים בעיר הנטושה בלב המלחמה ומשחק את המלך – ליום אחד – ואז בוחר להישאר עם המשוגעים ולא לחזור ל"מציאות" של מלחמה וטירוף. ומסרטים למציאות: חשבתי על בני מלוכה בימינו שכמעט כל תפקידם מתמצה באיך הם נראים ונתפסים על ידי מעריצים וסקרנים. תודה שעוררת אותי לחשוב על הנושא ועל משמעותו בשביל כל אחד מאיתנו!

  2. כמעט מאה אחוז מהאוכלוסיה לא רק שלא ראה אותם אלא שאפילו לא שמע עליהם. רק מבקרי סרטים ומומחים בענף מדברים עליו ובינם לבין עצמם.

    1. תודה שכללת אותי במומחים בענף. זה לא מובן מאליו!
      אני מוצאת עניין מיוחד בביוגרפיות כי הן תמיד נותנות נקודת מבט מעניינת על החיים בכלל. אני מקווה שאפשר למצוא עניין גם בנושא הכללי שהפוסט מתייחס אליו.

  3. ואז הכיסא התנדנד כמו ערסל, הטיפש התעלף ונפל, הוא התעורר בערמה של קש וזבל בבגדים נולד, עירום וטמבל.
    העלייה, השימור והאובדן של הכתר, מצבי תודעה הכרחיים. מחובתנו להיות מלכים, להילחם על הכתר, לשמור עליו ולו ליום אחד, על מנת לאבדו, להתעורר ולהמשיך בחיינו מפוכחים יותר.

  4. מקסים ומחדד את הצורך להרגיש מלכים בכל רגע נתון ללא קשר ל"תוצאות" ולבחינת חיינו במובן המקובל

  5. תרומתו ראויה להד גדול יותר בחברה הישראלית. כולנו מחמיצים כאן משהו משמעותי שיאבד.

  6. איפה מפרסמים אותם?
    בסינימטקים?
    אני שומע וקורא רק על הסרטים הגדולים והמפורסמים ואולי אני מחמיץ דברים שאין אליהם כמעט התייחסות

    1. אם אתה מתעניין בסרטים דוקומנטריים בכלל ובביוגרפיות בפרט זה באמת בעיקר בסינמטקים ובעיקר בפסטיבלים – ושווה לבדוק תמיד גם בערוץ 8 בהוט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של יורם

40, 32 ו-26

אחרי שנת הקורונה – תובנות לגבי המגזר הערבי באקדמיה