שיעור לחיים

הסרט "גירסא דינקותא" בבימוי נועה רוט
עינת קפאח
עינת קפאח

אילו הייתי קוראת את התסריט הכתוב לסרט "גירסא דינקותא" כתסריט עלילתי, הייתי אומרת שמדובר בטלנובלה ישראלית מוגזמת. יש שם הכול – חרדים, חזרה בשאלה, הורים שנפרדים, חמש הבנות עוזבות עם האם והופכות לחילוניות, הבן נותר עם האב וגדל כחרדי, בת שאינה בקשר עם אביה, מחלה, רווקות, פונדקאות, ולסיום, כאילו לא מספיקה המציאות ברמת המיקרו, גם האדמה רועדת ומטלטלת את נפאל ונכנסת לסיפור המשפחתי של משפחת רוט.

יהודית רותם, סופרת חרדית, עוזבת את בעלה מנהל הישיבה ועוברת לעולם החילוני כשהיא לוקחת איתה את בנותיה ומשאירה מאחור את הבן עם האב. נועה רוט, בימאית הסרט, שהייתה אז בת שמונה, היא אחת הבנות. היא נושאת פצע פתוח שאותו היא מנסה לרפא כיום, כעבור שלושים שנה, כשהיא בת 38. היא מחליטה שהגיע הזמן להקים משפחה משלה, גם ללא בן זוג, ובתהליך מקביל היא מנסה לברר אם אִמה הסופרת בחרה לנתק את הבנות מעולמן, שאותו זוכרת רוט בחיבה, כדי להציל אותן מקהילה ומאב מחמירים, או שמא בחרה האם לעשות כן כדי שתוכל להתפתח כסופרת מצליחה. ואולי בכלל ניסה האב לשמור על קשר עם בנותיו, אך ללא הצלחה?

נועה רוט בוחנת את הרשומון המשפחתי הזה דרך גרסאות הילדות שלה ושל אחיותיה, ומתעמתת מול הוריה כדי לתת גושפנקא לגרסה שלה. גרסתה שלה משופעת בתמונות סטילס המציגות משפחה מלוכדת, שכולם בה נראים מחייכים ושמחים. גם עצם הבחירה שלה בשם "רוט", שם אביה, ולא בשם "רותם", שם אִמה, מעידה אולי על הבחירה שהיא עושה. מצד אחד היא חילונית ובקשר עם נשות המשפחה, ומצד שני היא מגששת את דרכה חזרה אל אביה כדי לשמוע אותו אומר שהוא עדיין אוהב.

ככל שמתקדם הסרט נפער בתוכי פצע. אני חווה את נועה רוט שנעה הלוך ושוב בין הבתים, מנסה ליישב את ההדורים ולמזער נזקים שהצטברו לאורך השנים. היא נאחזת בכל הכוח בחוט היחיד שעוד מחזיק יחד את המשפחה הרופפת. ברגישות אך בנחישות היא מבקשת לקבל תשובות – מדוע התפרק הבית? ומדוע לא שאלו אותה אם היא רוצה לעזוב? אך האם לא מוכנה לאפשר לנועה, לילדה ההיא בת השמונה, לקחת חלק בהחלטה. האם רק מסבירה שהיה לה חנוק, ואילו האב מתאר שגורש ממשפחתו.

זהו רשומון שמחפש אמת אובייקטיבית למציאות שבה חלקים רבים. התשובות מבוששות לבוא ומסע החיפושים עצמו הופך להיות העיקר, כי למרות הרצון המובנה לאיחוד, ההפי-אנד המיוחל לא מגיע. נותר רק כאב על ילדה בת שמונה שצמחה להיות בחורה מוכשרת, אך שם בפנים לא הפסיקה לכאוב ולהתגעגע. ואף שבסוף הסרט רוט מתאחדת עם הקן שהיא בונה לעצמה, נותרתי עם השאלות פתוחות ועם טעמה של החמצה. לא על הסרט, אלא על עצם ההחמצה.

כוחו של הסרט אינו בהצצה שהוא מספק לי כצופה לחיים של אחרים, סוערים ככל שיהיו, אלא בשאלה שהולכת ומתהווה בעת הצפייה: איך להיות נוכחת במערכות היחסים שלי? איך לא להחמיץ את ההזדמנות ולגלות שחבל רק כשמאוחר מדי? להבין שלא אמרתי, שלא חיבקתי או אהבתי. רוט, באומץ רב, לא מוכנה להחמיץ, ולשם כך היא צוללת חזרה אל העבר כדי לבחור את העתיד.

לא בכדי חברה כאן רוט אל אביגיל שפרבר כדי שתפיק לה את הסרט. בסרטה האמיץ "תקופת מבחן" חשפה שפרבר את מערכות היחסים המורכבות במשפחתה הדתית המרתקת. גם שם יש חומרים המרכיבים כביכול טלנובלה: חזרה בשאלה, בת מאומצת ממוצא אתיופי, מערכת זוגית בין נשים והורים שנאלצים להתמודד עם הבחירות שמציבים בפניהם ילדיהם.

כוחם של שני הסרטים הללו בעיניי הוא במה שמתרחש אחרי כיבוי המצלמה, אחרי ההקרנות בבתי הקולנוע. כוחם במה שכל אחד מהמשתתפים בהם לומד על עצמו בזכות אחות אמיצה אחת ששואלת שאלות. המסעות של שתי הנשים הללו מאפשרים לי להחליט שלא להחמיץ את חיי. כי אין זמן אחר.

בימוי: נועה רוט | עריכה: אסף בנית | צילום: אביגיל שפרבר | מוסיקה מקורית: שי אלון | עיצוב פס קול ומיקס: איציק כהן | הפקה: אביגיל שפרבר, לילך אדלר | יעוץ עריכה: נילי פלר | ייעוץ בימוי: דיויד נוי | הקלטה: שרון לוזון | עריכת און ליין: יואב רז. הסרט הופק עבור yes דוקו בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה וקרן אבי חי (ישראל, 2015).

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

5 תגובות

    1. אני לא יודעת, אני משערת שרוב הצופים של הסרט הזה באים מעולם לא חרדי. אבל השיח לדעתי אמור להתעורר בקרב בני האדם באשר הם, ובקרב בני משפחה בכלל. ללא החלוקה של "שיח בעולם החרדי". גם בעולם הלא חרדי יש קשיי שיח, רוב הסרטים בעולם מבוססים על קונפליקט זה.

  1. אבל אם תיהיי הכי אוביקטיבית, כמומחית לקולנוע, האם סרטים אלה שמיוצרים באמצעים כה מוגבלים, עומדים בכלל בפרמטרים בינלאומיים, או שהם מעניינים אותנו רק בגלל שהם עוסקים בנושאים רלוונטיים למדינה שלנו, ושלרוב האנשים בעולם לא אומרים כלום?

    1. יחסים בינאישיים הם נושא שמעסיק את האנושות. הסרט מקצועי ביותר ועומד בסטנדרטים של סרטים בעולם. ויותר מכך, לעתים, דווקא נושאים שהם "כביכול" מהעולם הצר שלנו מעניינים אנשים בעולם, כי מסתבר שכולנו חיים על פלנטה קטנה. כשאני צופה בסרט מיפן או מאירן, על שלל הקונפליקטים שלהם, אני מרותקת כי בשורה התחתונה אלו סרטים על מערכות יחסים, רק שכל מקום מביא את הצבע הייחודי לו. הסרט של נעה, לחלוטין אוניברסלי ולא הופק באמצעים מוגבלים.

  2. של טרגדיות אישיות כל כך. זה לא צריך לעניין אחרים. אי אפשר ללמוד ממקרה פרטי בודד. המסר לא אוביקטיבי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

מבנה ירוק

בנייה ירוקה

הטרנד שכבש את עולם הבנייה

צילום של גדעון

דילמת "המחיר"

הלכידות החברתית היא המפתח להישרדותנו בארץ הזאת

תמונה של משה

כצפוי, שונה!

על "טעות אנוש – רומן מתח" מאת שולמית לפיד

דילוג לתוכן