שיעור לחיים

אילו הייתי קוראת את התסריט הכתוב לסרט "גירסא דינקותא" כתסריט עלילתי, הייתי אומרת שמדובר בטלנובלה ישראלית מוגזמת. יש שם הכול – חרדים, חזרה בשאלה, הורים שנפרדים, חמש הבנות עוזבות עם האם והופכות לחילוניות, הבן נותר עם האב וגדל כחרדי, בת שאינה בקשר עם אביה, מחלה, רווקות, פונדקאות, ולסיום, כאילו לא מספיקה המציאות ברמת המיקרו, גם האדמה רועדת ומטלטלת את נפאל ונכנסת לסיפור המשפחתי של משפחת רוט.

יהודית רותם, סופרת חרדית, עוזבת את בעלה מנהל הישיבה ועוברת לעולם החילוני כשהיא לוקחת איתה את בנותיה ומשאירה מאחור את הבן עם האב. נועה רוט, בימאית הסרט, שהייתה אז בת שמונה, היא אחת הבנות. היא נושאת פצע פתוח שאותו היא מנסה לרפא כיום, כעבור שלושים שנה, כשהיא בת 38. היא מחליטה שהגיע הזמן להקים משפחה משלה, גם ללא בן זוג, ובתהליך מקביל היא מנסה לברר אם אִמה הסופרת בחרה לנתק את הבנות מעולמן, שאותו זוכרת רוט בחיבה, כדי להציל אותן מקהילה ומאב מחמירים, או שמא בחרה האם לעשות כן כדי שתוכל להתפתח כסופרת מצליחה. ואולי בכלל ניסה האב לשמור על קשר עם בנותיו, אך ללא הצלחה?

נועה רוט בוחנת את הרשומון המשפחתי הזה דרך גרסאות הילדות שלה ושל אחיותיה, ומתעמתת מול הוריה כדי לתת גושפנקא לגרסה שלה. גרסתה שלה משופעת בתמונות סטילס המציגות משפחה מלוכדת, שכולם בה נראים מחייכים ושמחים. גם עצם הבחירה שלה בשם "רוט", שם אביה, ולא בשם "רותם", שם אִמה, מעידה אולי על הבחירה שהיא עושה. מצד אחד היא חילונית ובקשר עם נשות המשפחה, ומצד שני היא מגששת את דרכה חזרה אל אביה כדי לשמוע אותו אומר שהוא עדיין אוהב.

ככל שמתקדם הסרט נפער בתוכי פצע. אני חווה את נועה רוט שנעה הלוך ושוב בין הבתים, מנסה ליישב את ההדורים ולמזער נזקים שהצטברו לאורך השנים. היא נאחזת בכל הכוח בחוט היחיד שעוד מחזיק יחד את המשפחה הרופפת. ברגישות אך בנחישות היא מבקשת לקבל תשובות – מדוע התפרק הבית? ומדוע לא שאלו אותה אם היא רוצה לעזוב? אך האם לא מוכנה לאפשר לנועה, לילדה ההיא בת השמונה, לקחת חלק בהחלטה. האם רק מסבירה שהיה לה חנוק, ואילו האב מתאר שגורש ממשפחתו.

זהו רשומון שמחפש אמת אובייקטיבית למציאות שבה חלקים רבים. התשובות מבוששות לבוא ומסע החיפושים עצמו הופך להיות העיקר, כי למרות הרצון המובנה לאיחוד, ההפי-אנד המיוחל לא מגיע. נותר רק כאב על ילדה בת שמונה שצמחה להיות בחורה מוכשרת, אך שם בפנים לא הפסיקה לכאוב ולהתגעגע. ואף שבסוף הסרט רוט מתאחדת עם הקן שהיא בונה לעצמה, נותרתי עם השאלות פתוחות ועם טעמה של החמצה. לא על הסרט, אלא על עצם ההחמצה.

כוחו של הסרט אינו בהצצה שהוא מספק לי כצופה לחיים של אחרים, סוערים ככל שיהיו, אלא בשאלה שהולכת ומתהווה בעת הצפייה: איך להיות נוכחת במערכות היחסים שלי? איך לא להחמיץ את ההזדמנות ולגלות שחבל רק כשמאוחר מדי? להבין שלא אמרתי, שלא חיבקתי או אהבתי. רוט, באומץ רב, לא מוכנה להחמיץ, ולשם כך היא צוללת חזרה אל העבר כדי לבחור את העתיד.

לא בכדי חברה כאן רוט אל אביגיל שפרבר כדי שתפיק לה את הסרט. בסרטה האמיץ "תקופת מבחן" חשפה שפרבר את מערכות היחסים המורכבות במשפחתה הדתית המרתקת. גם שם יש חומרים המרכיבים כביכול טלנובלה: חזרה בשאלה, בת מאומצת ממוצא אתיופי, מערכת זוגית בין נשים והורים שנאלצים להתמודד עם הבחירות שמציבים בפניהם ילדיהם.

כוחם של שני הסרטים הללו בעיניי הוא במה שמתרחש אחרי כיבוי המצלמה, אחרי ההקרנות בבתי הקולנוע. כוחם במה שכל אחד מהמשתתפים בהם לומד על עצמו בזכות אחות אמיצה אחת ששואלת שאלות. המסעות של שתי הנשים הללו מאפשרים לי להחליט שלא להחמיץ את חיי. כי אין זמן אחר.

בימוי: נועה רוט | עריכה: אסף בנית | צילום: אביגיל שפרבר | מוסיקה מקורית: שי אלון | עיצוב פס קול ומיקס: איציק כהן | הפקה: אביגיל שפרבר, לילך אדלר | יעוץ עריכה: נילי פלר | ייעוץ בימוי: דיויד נוי | הקלטה: שרון לוזון | עריכת און ליין: יואב רז. הסרט הופק עבור yes דוקו בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה וקרן אבי חי (ישראל, 2015).