לתפארת היצירה הישראלית

הקדמה מאת עינת קאפח:

מאז היווסדו בשנות השלושים של המאה הקודמת הקולנוע הישראלי עוסק בחלום הציוני, ולעתים גם בשברו. לא מעט סרטים הופקו על דמות הצבר החלוץ ועל הקיבוץ. הסרט "עמק תפארת" (עלילתי, 2013) מספר את סיפורה של חנה, מייסדת קיבוץ, שמתקשה לקבל את השינוי שעובר קיבוצה האהוב. במאמר זה אנחנו שמחים לארח את הדר פרידליך הבמאית, עם מחשבות על דברים שלא תמיד נראים על המסך.

———————-

סיפור קטן עבר מלב אל נייר, התפתח לתסריט, הוגש לקרנות ולחברות טלוויזיה (כי אם הוא כבר כתוב…) וקיבל תקציב להפקה. אז עכשיו אני חייבת לעשות אותו, והנה הגיע הרגע שממנו חששתי כל כך – הצילומים.

המטרה: ליצור סרט טוב. ליתר דיוק: ליצור באווירה טובה, ליהנות (או לפחות לא לסבול מאוד).

יום ראשון. צוות לא מוכר ברובו, פחד וחשש – לעמוד מול כולם, לדבר בקול… לזכור את מילותיה של מריאן ויליאמסון: "אנחנו שואלים את עצמנו: 'מי אני שאהיה מבריק, נהדר, מוכשר, מקסים?' ובעצם, מי אתה שלא תהיה כל אלה? הרי אתה ילד האלוהים. כשאתה מקטין את עצמך, אינך מביא תועלת לאיש."

ילדי אלוהים: בתיה בר, השחקנית הראשית, לובשת את בגדי העבודה של חנה, שאותם דאגה המלבישה ליישן, שייראו משומשים. בעזרת עיפרון מיוחד המאפרת מוסיפה צבע לבן לשיערה, שנצבע לפני הצילומים. אנשי הארט, שהפכו בית בקיבוץ מסילות לביתה, עושים סידורים אחרונים. צוותי המצלמה, גריפ ותאורה מחשיכים סביב הבית לצילומי לילה (אנחנו מצלמים ביום). עוזרת במאי, מנהלת תסריט, אנשי ההפקה – שיתוף פעולה אנושי כל כך, קסום כל כך, מפיח חיים ביצירה. כמו תאים המתאחדים לגוף אדם שואף ונושף, שואף ונושף.

אנחנו באיחור. שחקנית מחכה, הגיעה במיוחד לצילומי סצנה אחת, כעסה הולך וגדל. אני מרגישה לא בנוח, גרמתי לה לחכות, אני לא בסדר, המחשבות מציקות… היא כועסת עליי, היא לא אוהבת אותי, למה היא לא נחמדה? היא צריכה להבין שיש כל כך הרבה מרכיבים, ולפעמים יש עיכובים.

זהירות, שיפוט! כמה פשוט, להשתמש בשיטת 'העבודה':

Judge your neighbor

Write it down

וכשיתאפשר לי לרגע, לזכור, את המחשבות שלי לחקור –

Ask four questions

Turn it around

שאלה ראשונה: האם זו האמת שהיא לא אוהבת אותי? – כן! שאלה שנייה: אני יכולה לדעת בוודאות שזו האמת? – כנראה ש… לא. שאלה שלישית: איך אני מגיבה כשאני חושבת 'אני לא בסדר, היא לא אוהבת אותי'? – לא טוב. שאלה רביעית: מי או מה הייתי ללא המחשבה הזו? – הרבה יותר רגועה, מאושרת וממוקדת בבימוי.

ועכשיו ההיפוך, שתמיד מעלה חיוך על פניי: אני מוכנה שהיא תכעס עליי ולא תאהב אותי. אני מצפה בשמחה שהיא תכעס עליי שוב ולא תאהב אותי. תודה לך קייטי ביירון, זה בהחלט עוזר (לפחות עד לפעם הבאה).

להעז לטעות: עמוק בתוך הצילומים. עוד שוט לא עובד. העייפות הגדולה מחזקת אצלי את החשש להחליט, שלא לטעות. אז נעשה טייק אחד באווירה כזו, אחר עם הטקסט הזה, נוסף באווירה ההיא, ועוד טייק קצר בלי שום דיבור יהיה נהדר… אילו זה היה אפשרי… ומה אם טעות היא בסך הכול עוד הזדמנות?

לזכור שאני מעדיפה לעשות ולקבל ביקורת על פני לא לעשות ולא לקבל ביקורת, ולהחליט! ולהודות – על הצוות המדהים שיש, על האווירה הטובה שיש (האם זו לא הצלחה?), ויש גם שוטים יפים, ויש עוד עריכה… מתי כבר אלמד לשחרר (איזה פחד) ולסמוך על כל היש?

החיים לא קורים לך, הם קורים בשבילך: כבר בעריכה. סצנה 72. את החזרות עשינו ליד עץ שסק סמוך לביתה של בתיה בר בקיבוץ גשר. תוך כדי שינינו את הטקסט כדי שיישמע טוב יותר. הסצנה הייתה נוגעת ללב. פעמון הרוח שעל עץ הלימון מנגן ברוח. חנה מנסה להגיע ללימון גבוה מעט, מתקשה ליישר את ידה, כואב לה. עובדת צימרים רואה אותה ונוזפת בה, שלא תקטוף.

זה לא עובד, אני מקצרת. חנה כבר לא מסבירה שזה העץ שנטע שמעון, והיא קוטפת מהפירות בשבילו, עובדת הצימרים לא עונה בכעס שהיא לא מכירה שום שמעון, חנה לא מספרת שהצימר היה ביתו של שמעון… הסצנה עובדת. אבל בצפייה בסרט כולו היא לא משתלבת. מעבירה אותה למקום אחר – עובד מעולה! אבל לא בצפייה בסרט כולו…

"בהחלט אפשרי שאדם יצא לטיול בוקר באוויר הצח ויחזור לביתו שונה משהיה – מוקסם ומכושף". הציטוט המקסים הזה של מרי אלן צ'ייס, מתוך הספר 'הקסם', מזכיר לי שזה מסע קסום של יצירה, יצירה שמתחילה כרעיון מנצנץ במוחי ומסיימת כישות עצמאית בעלת רצונות משלה. אם רק הייתי לומדת לאהוב את הדרך ("המסע הקסום") באשר היא. לאהוב.

או לפחות לקבל. את הצחוקים והיחד המדהים (פשוט!), את הטייק שלא הצליח גם בפעם העשרים (אולי בעריכה יסתבר שהראשון היה הכי טוב?), את הגשם שיורד בתזמון מושלם (אולי בכל זאת אפשר לסמוך על אלוהים?), את כיסא הגלגלים שגלגליו נטולי האוויר מעכבים אותנו שעה ארוכה, את חוסר הביטחון, את הספק העצמי ואת החרדה המציקה. לזכור את דבריה של ג'ניפר האף: הדברים לא קורים לך, הם קורים בשבילך. ולאהוב.

הזדמנות נוספת לאהבה – שאלות נפוצות על הסרט:

"למה הסרט כל כך חשוך?" תשובה: מכיוון שחלק מהסרט מתרחש בערבים ובלילות, ובהם חשוך. נכון, הייתה אפשרות להאיר יותר ושייראה פחות אמין (וגם – הדי-וי-די והמקרן שלכם לא מספיק איכותיים…). לזכור לסרט הבא: להאיר יותר, או עדיף – לצלם רק ביום.

לאהוב.

"למה הסרט כל כך עצוב?" תשובה: למה לא? (או – למה בחיים יש עצב?)

שאלה/תלונה: עוד פעם סרט אטי, כבד ואמנותי. או אטי ועם הרבה מבטים שאמורים להגיד משהו. תשובה/התנצלות: בשבילי זו הפעם הראשונה (בסרט ארוך. ומה אענה בסרט הבא? יהיה סרט הבא?).

ל-א-ה-ו-ב.

את הצופה שחושבת שהבית של חנה לא מספיק ישן ורעוע, ואת הצופה שחושב שהבית של חנה ישן מדי. את הצופה שכועס – במציאות זה לא כך, ואת זו שמספרת בעצב שזה אמין כל כך. את הפרס שהתקבל (הסרט טוב!) ואת זה שלא (הוא לא היה לטעמם של השופטים). את המבקר שאהב (הוא מבין קולנוע!) ואת זה שלא (הוא פשוט לא הבין את הסרט). את ההוא שהתנגד (חנה מזכירה לו את אמא שלו…), את ההיא שהתרגשה (חנה מזכירה לה את סבתא שלה), את ההן שהסרט נגע בעמקי נשמתן (לא חוכמה, הן בנות קיבוץ שרואות את ההורים המבוגרים שלהן, שעוברים את חוויית ההפרטה בקושי רב…).

לאהוב.

"גן עדן הוא לא מקום, הוא מצב הוויה שכשאנחנו בו, אנחנו מביאים אותו לעולם." (ג'ניפר האף)

מוזמנים לאהוב את 'עמק תפארת', בחנויות האוזן השלישית ובפייסבוק (עמק תפארת, Emek Tiferet).