יש סיבה להתקנא באיראנים

על קולנוע של אהבת אדם
מוחסן מחמלבאף צילום: Fabienkhan he.wikipedia.org

בימים אלו של איראן המתגרענת משם וסיפור פורים שלנו מכאן, אני חושבת על האנשים שבה, על האיראנים. המפגש הראשון שלי עם איראן היה דרך סוחר השטיחים במרכז המסחרי ליד בית הספר היסודי שלי, סוחר נחמד שהביא מזכרות משם למכירה. לימים נחשפתי לסרט "גאבה" (1996) של מוחסן מחמלבאף, ואז הבנתי שאני לא יודעת כלום על איראן.

גאבה הוא שטיח רקום וצבעוני המספר את חייהם של בני שבטים נודדים באיראן, ודרכו מספרת כל רוקמת את סיפור חייה. השטיח רקום בצבעים עזים, וכמוהו הסרט שמבוים כאגדת עם. זוג אנשים מבוגרים מכבסים בנהר את הגאבה שלהם, שעליה רקום סוס שרוכב עליו זוג צעיר, אישה בשמלה כחולה וגבר בבגדים אדומים. תוך כדי כיבוס השטיח מספרת האישה המבוגרת, הלבושה אף היא באדום, על צעירה בשם גאבה שנאסר עליה להיפגש עם אהוב לבה עד שדודה יתחתן. אך מאהבה נוכח לאורך הסרט כשהוא רוכב לא הרחק.

הסרט הפיוטי ועתיר הסמלים מדגיש את האהבה לטבע, לאדם הפשוט ולמסורות השבטיות, ומחביא בתוכו ביקורת כלפי המשטרים האיראניים הנוכחיים, שעצרו מסורות שבטיות של אלף שנים לטובת מודרניזציה ותפיסות עולם אלימות. מחמלבאף עצמו, שישב בכלא האיראני שנים מספר, הוא ממייסדי "הגל החדש" האיראני, גל סרטים שהחל בשנות התשעים של המאה שעברה, ובדומה לגל החדש האיטלקי, שנוצר לאחר מלחמת העולם השנייה, גם הוא עוסק באדם הפשוט והעני.

הקולנוע האיראני היה פעיל ומסחרי מאז שנות השלושים של המאה שעברה, אולם עם המהפכה החומייניסטית בשנת 1979 באה אל קצה תקופת הקולנוע המסחרי ונכפתה צנזורה על היוצרים. ממשל האייתולות, שראה בקולנוע כלי לקידום מטרותיו החינוכיות, דרש לראות בסרטים אורח חיים מוסלמי חיובי וביקורת על הקפיטליזם. לשם כך הוא הקים את "משרד התרבות וההנחיה האסלאמית", קרן ממשלתית שאסרה על כל גילוי של השפעה מערבית בסרטים, כמו עישון סיגריות, שתיית אלכוהול וחוסר צניעות. הבימאים חיפשו דרכים  לעקוף כללים אלו וכך נוצר ז'אנר שבו מופיעים בעיקר ילדים או זקנים בתפקידים ראשיים. בסרטים אלו ניתן למצוא ביקורת על השלטון, אך היא מרוככת ומובלעת.

כך בסרטיו המופלאים של מג'יד מג'ידי, "ילדי גן עדן" (1997) ו"צבע גן עדן" (1999). יש מי שיאמר, במידה של צדק, כי סרטים אלו יוצרים רומנטיזציה של העוני, אולם הם גם מאפשרים לקהל המערבי הצצה אל התרבות האיראנית אוהבת האדם, זו של היוצרים. בשני סרטים אלו הגיבורים הם ילדים ממשפחות מצוקה.

ב"ילדי גן עדן" עלי, הגיבור הראשי, מאבד את זוג נעליה של אחותו, ובלעדיהן היא לא יכולה לצאת מהבית. זהו המניע למסעו של הגיבור – למצוא את נעליה או להשיג נעליים חדשות עבורה, מבלי לספר להורים. עבור הילדים, זוג הנעליים המרופט משתווה לניצחון בתחרות בין-לאומית בסרט הוליוודי ממוצע. מניע קטן מאד, אך עבורם הוא עולם ומלואו. אמנם הסרט מלא חמלה כלפי הילדים וכבוד כלפי המבוגרים, אולם הביקורת מול המבוגרים הלא-מתפקדים נוכחת בסרט. בעולם אוטופי של גן עדן יש חמלה, אולם במציאות ריאליסטית עגומה, ילדים נאלצים לקחת את גורלם בידיהם משום שלמעשה אין מבוגר אחראי.

בסרטו "צבע גן העדן" מעמיק הבמאי את ביקורתו ומעמיד במרכז את מוחמד, ילד עיוור מלידה בן שמונה, שאביו כורה הפחם האלמן מתבייש בו ורואה בו מכשול לחתונה עם בחורה שאינה יודעת על בנו דבר. האב שמתנכר לבנו נענש במות אמו ובאסון שמביא על בנו. מוחמד, שלא רואה בעיניו, ממשש את העולם בידיו, וכמו בכתב ברייל, קורא מילים והברות מחלוקי נחל וגרגירי חטים. כמו במיתולוגיות רבות, דווקא העיוור הוא בעל הרגישות לדקויות העולם, רגישות שבסרט אינה קיימת אצל אביו המבוגר, הרואה. האב אמור היה להיות המבוגר האחראי, אולם הוא לוקה בעיוורון רגשי ומוסרי והוא שנושא את בנו אל העקידה. אך בשונה מאברהם, אין מלאך שמושיט את ידו.

שני הסרטים יונקים מתפיסת עולם דתית, אך שואלים עליה. הכותרת בתחילת "צבע גן עדן" היא "בשם האל", אך מוחמד הבודד כועס על האל שמונע ממנו לראות את יופיו של העולם שברא ועל בני האדם שאינם רואים אותו. אולם בסופו של הסרט הוא זה שזוכה להיות מואר באור מיוחד ואולי הוא זה הקרוב יותר אל האל.

גם אם הסרטים עוסקים במציאות ריאליסטית כואבת באיראן, הם כמו ציור ביד אמן עם פלטת צבעים עשירה, ואני מוצאת בהם קולות מהדהדים מתרבות עתיקה של אהבת אדם ושל פיוס. כשאני מביטה במציאות שלנו, ובחלק מסרטי הקולנוע הישראלי המחוספסים והמנוכרים שלנו, אני מתקנאת באיראנים.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

4 תגובות

  1. נכון הקולנוע הישראלי לא תמיד ברמה גבוהה אבל בכל העולם יוצרים סרטים מופלאים ואת מצאת את האור דווקא בממלכת אחשורוש?

    1. יש המון יוצרים מוכשרים, גם בארץ. הפעם הארתי על קולנוע איראן שיש בו חמלה שחסרה בסרטים רבים.

  2. אני בהחלט מסכים לכל מילה ולא מזדהה עם הזלזול המשתמע מההערה של הטוקבקיסט הקודם (שלא כתב אפילו שם)

  3. גם אני לא האמנתי למראה עיני והתמוגגתי מהסרטים האירניים. ראיתי גם את "גשם" Bara" ביוטיוב. אחד הסרטים היפהפיים שראיתי בחיי. מומלץ. יש גם יש מה ללמוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן