הסרט "הים" אינו יצירה תמימה כפי שסוברים חלק ממבקרי הקולנוע. רובם מפרשים את הסרט כסיפור פשוט על ילד המבקש להגיע לים (כממשות פיזית) וגם כביטוי לגעגועיו לאימו. אני טוען כי לא מדובר בסרט מיתמם, אלא בסרט חתרני לעילא. הבימאי בונה כפל משמעות באמצעות תמרון בין הטקסט הגלוי ובין הסאב-טקסט הסמוי.
בראש ובראשונה זהו סרט העונה על צורך אנושי בסיסי. סביר שנתרגש מסיפורו של חאלד, ילד דעתן ושתקן שיוצא לטיול כיתתי אל הים, אולם כשהאוטובוס מגיע למחסום נאלץ חאלד לשוב לביתו בשל נימוקים ביטחוניים. חאלד מחליט להגיע אל הים ויהי מה. המסע של הילד היתום מאם ומנותק מאביו העובד בישראל – הוא למעשה מסע לבירור מיקומו בעולם.
התוקפנות הטמונה בחאלד, זו שמתפרצת לרגע כלפי אחיו, או שמתבטאת בהסתגרות מהסביבה, מומרת בנחישות לצאת למסע ספונטני אל הים. הוא מצטייד בשנורקל, חומק מן הבית, משתלב בנתיב ההסתננות של שב"חים לישראל, עולה בטבעיות למיניבוס בידיעה שאין לו יכולת לשלם, מאתר דוברי ערבית ונעזר בהם למצוא את הים. הוא מקבל פיסת נייר מאזרחית ערבייה מזדמנת שעליה נכתב בעברית: "סליחה, איפה הים?". אך דקות אחדות לפני הגיעו לטיילת ולחוף הים הוא נעצר על ידי שוטר.
אביו של חאלד מקיים מסע מקביל לזה של בנו. בחיפושיו אחר בנו הוא חווה גילויים דומים לאלה שחווה חאלד: הסולידריות של השבט, המפגש עם ייצוגי חשדנות מול אמפתיה אנושית. שניהם הופכים ל"מפירי חוק" בעל כורחם, שניהם מוחרגים מ"הסדר הטוב" שקבעה ההגמוניה השלטת. בסופו של דבר, שניהם נלכדים בשל "שיתוף פעולה" קנונייתי של שתי משטרות – הישראלית והפלסטינית.
האקט החתרני בסרט בודק כיצד זהויות טבעיות נעשות כלי בידול ושליטה. העובדה ששני השחקנים הם פלסטינים אזרחי ישראל, בשעה שהדמויות הן פלסטינים מרמאללה, משבשת את ההבחנה הישראלית המקובלת בין שני חלקי העם הפלסטיני.
הסרט מעצב מציאות אנומלית, לא תקינה בעליל, וגם לא ראויה הומאנית, וכל זאת במסווה של סיפור משפחתי נוגע ללב. חאלד, בעוצמת הנוכחות שלו, באילמות הלשונית שלו ובשתקנותו, בתום הבסיסי היצוק בדמותו, ובעיניו היפות – מביט בתמיהה ובחקרנות על "הסדר הקיים". הוא זורע סימני שאלה וקריאה בכל רגע במסעו המפותל בתוככי החברה הישראלית, וכך חושף את טיבה האמיתי ומהותה המודחקת.
במסעם המקביל מעמידים הילד ואביו את החברה הישראלית במבחנים אנושיים אלמנטריים. הם פוגשים חמלה, נדיבות ואמפתיה, אך גם זרות, ניכור, אדישות ואף עוינות גלויה. איש לא מתאמץ לסייע לאב ולבנו, מלבד בני עמם הנקרים בדרכם. הסרט מציג שני מופעים של קהות חושים אנושית: החייל במחסום והשוטר התל אביבי. שניהם ממלאים את תפקידם מבלי להטיל ספק בסיטואציה שלפניהם: מול ילד לבדו, ומול אב ובנו הנפגשים ברגע מכמיר לב. השיא מגיע בסצנה טעונה וקשה לצפייה: יושבי בית הקפה מתבוננים מן הצד, איש מהם לא קם. איש לא מוחה על השפלת האב לעיני בנו.
השאלה התמימה: "איך מגיעים לים?" היא למעשה השאלה הפחות תמימה: "איך אני מממש את חירותי?". בסופו של דבר האב והבן זוכים בניצחון כפול כנגד מי שמנעו מהבן להגיע אל הים. כשהאב מסמן בראשו לעבר הים, כמבקש לומר "הנה מה שחיפשת", הוא בה בעת משדר לו: מימשנו את חירותנו כי עמדנו על זכותנו לחיים הוגנים וטבעיים, למרות כל האיסורים והסיכונים.
האב והבן אומנם נעצרים סמוך לחוף הים ומוסעים בדרך לסאגה משטרתית, אך חירותם, ניקיון כפיהם, טוהר כוונותיהם, לצד נחישותם, מינוף כוח החיים שלהם, והסולידריות המשפחתית יוצרים את משוואת החירות התוססת. השניים מציגים בפני הצופה, שנשבה בקסמו של הסיפור, את פשר סיפורם האמיתי: המאבק הנצחי שבין דיכוי לחירות.
הצופה הממוצע עשוי להשתכנע שמדובר בסיפור על ילד יתום מאימו ורחוק מנוכחותו של אביו, המסתכן בהרפתקה שמסתיימת בכי טוב בזכות שיתוף פעולה של שתי משטרות שחולקות את אותה דאגנות פטרונית. אולם ברבדיו הסמויים עוסק הסרט בעולם הגמוני המשליט בידול וניכור. חאלד ואביו מציבים אלטרנטיבה אנושית, אמפתית, סולידרית ומחויבת.
חוויית הגילוי של הרבדים הביקורתיים, הספקניים והפרדוקסליים בסרט היא נדירה בעוצמתה, ומתגמלת את הצופה הביקורתי.
35 תגובות
יופי של מאמר, ומציג היבט מסוים ועגום באמצעות תיווך של אמנות הקולנוע. שאפו
תודה אמוץ.
אם נביא את הסרט לזכרון אתה חושב שיהיה קהל?
ביקורת נהדרת מנשה! עשית לי חשק לראות הסרט
אמוץ תודה שטרחת.
גיא.מה זה שמח שאתה מקבל המלצתי.מעניין מה תאמר אחרי שתצפה
כל עוד שהדיון מתקיים במלל תרבותי, הכל בסדר בעיני
ניתוח מבריק. היכולת לגלות היבטים שאיני בטוח שהיוצר התכוון אליהם מצביעים על מורכבות היצירה ועל מורכבות המציאות שבה היא מתרחשת וכמובן על העין החדה של מנשה.נהניתי לקרא. אני מקווה שאצליח גם לראות את הסרט.
היי בני.
ראיתם את הסרט?
בעיקרון סרט חתרני תמיד הוא מהלך מחושב של הבימאי.
שלחתי לו העתק המאמר.הפיץ אותו.
ודעתך על הסרט?
אני מחזק את תענתך בעובדה שהילד נולד במציאות של כיבוש, מחסומים, פשיטות של הצבא והתקפות של המתנחלים כמובן מעליהם בקיומו.
לכן הרצון לראות את הים נגד כל הגורמים שעומדים בדרכו, זה אקט של שיחרור מרצון.
שמיקי זוהר מסרב לראות את הסרט, מראה את מצב הישראלים היהודים שמסרבים לראות את המציאות ולחיות במצב מדומה.
תגובה לנחום ולאחרים. אני מניח שאתה ער לכך שאתה מציג את המצב מנקודת ראות אחת, תוך התעלמות מוחלטת מהצד השני, ובכך לדעתי מחמיץ את העיקר. המבוגרים בינינו זוכרים את כ 20 השנים שלאחר מלחמת ששת הימים שיזמו הערבים והפסידו וכך נוצר הכיבוש. אז גבול שביתת הנשק הירוק כאילו נמחק, הפלסטינים נסעו להתרחץ בים, אכלו במסעדות בתל- אביב, והישראלים ערכו את קניותיהם בכפרים, בקושי ניתן היה לראות שוטר בצומת תפוח.. כי לא היה צורך- לא טרור לא מחסומים, איש ביקר בבית האחר בשלום. עד שהכנסנו במו ידינו את ארגוני הטרור ללב הארץ והתקווה לשלום נגוזה בדם נרצחי הטרור, מה שכונה "קורבנות השלום". זו הסיבה היחידה שהילד התקשה להגיע לים- באותה מידה שאנחנו מתקשים להגיע למערת המכפלה ולהרודיון ולענתות ללכת בדרכים בהם הילך הנביא ירמיהו.
פתרון לא יהיה אם באופן שיטתי תואשם רק ישראל כאחראית למצב. די שהעולם אימץ לאחרונה את המנטרה הזו- מאיתנו לפחות מצופה מבט מפוכח יותר..
מילה לגבי הסרט- באופן כללי, הדרך הכמעט יחידה היום בפני כול מפיק סרטים ישראלי לזכות באיזשהו פרס בחול- היא עי הצגת ישראל כאשמה בכול העוולות האנושיות- זה עובד!.
היי גדעון
תודה שטרחת
האמת שטיעונך די מוכרים וידועים.אין חדש בהם. הסרט הוא
לא סדרה דוקומנטרית הבודקת את שני הצדדים בסכסוך.הסדרה 1948 מנסה לעשות את זה וגם בספריו של הלל כהן.הסרט הוא צילום מצב נתון.
האמת הנוכחית.מבלי לחקור אחורה,ובתור שכזה הוא חודר לתשתיות האנושיות של הסכסוך.
והמצב כפי שהוא מוצג בסרט הוא בעייתי ,לא אנושי ובהחלט לא בריא ולא מועיל לאף צד.חשוב שתראה את הסרט.יהיו לך אז נימוקים חזקים נגד ומי יודע אולי יתגנבו כמה "בעדים"
היי נחום
מזלינו הגדול שיש אמנים אמיצים המשקפים לנו את המציאות הקשה והפעם מבלי להטיח לנו בפנים אלא בדרך מינורית,שקטה.
שמת לב.אין קלוז אפים דרמטיים,אין מוסיקה הירואית או מתאבלת. אין חיתוך בעריכה בנוסח לב קולשוב.
תרגום נבון של מסרים "תת קרקעיים" הנראים רק לעיניי ביקורת רבודה ועמוקה.
יופי של ניתוח.
ממחיש את המציאות הישראלית הפרדוקסלית
בדמות ילד סקרן. היכולת להתבונן פנימה מתארת כאן את התחושות המבולבלות של רובנו.
מאמר מצוין
אני מכירה את הכמיהה לים של הפלסטינים תושבי הגדה. זכיתי להסיע חולים ומלווים רבים ממחסומי הגדה אל בית החולים רמב״ם, ולראות את המבטים שלהם כשכביש החוף נפתח אל הים. בכמה מקרים גם עצרנו וירדנו לחוף. עבור רובם זו היתה חוויה של פעם בחיים. 10 דקות בדרך לעוד טיפול בבית החולים.
הים עבורי מסמל חופש, מרחב אינסופי, הזדמנות לצוף, לצלול ולהיסחף. כל מה שנשלל מרבים מבני העם שעד לא מזמן חיו לחופי הים: עכו, חיפה, יפו, מג'דל… נשלל מהם יחד עם כל כך הרבה חירויות.
תודה מנשה על מבט עמוק וחשוב כל כך על הסרט, ועלינו כעם. המראה לא מחמיאה.
המאמר שלך מרגש כמו שריגש אותי הסרט
מנקודת מבט של מי שצפתה בסרט פעם אחת בלבד, לפני זמן…וזקוקה ליותר כדי להעמיק בהתייחסות….
זוכרת שיצאתי מהסרט בתחושה של אותנטיות ואיזון יחסי.
שמחתי לפגוש תגובות אמפתיה, רגישות וחמלה של דמויות שאינן מייצגות את הממסד.
הניתוח שלך, מנשה, מרתק ומעמיק. בזהירות אני תוהה, האם נתת מספיק משקל לתגובות שמשקפות מגמה של איזון.
מאמר מצויין לסרט שעושה שימוש חכם בז'אנר "סיפור מסע" . הזכיר לי את "אוונטי פופולו" המיתולוגי . נראה מה תהיה דעתי כשאראה את הסרט עצמו.
תודה מנשה על ביקורת מעמיקה ומרובת רבדים בעצמה.
מיהו "הצופה הממוצע", ש"עשוי להשתכנע שמדובר בסיפור על ילד יתום" ?
אולי צופה שאינו חי כאן, או צופה "מדחיקן כאן", שאינם צופים במציאות חיינו המכאיבה בככותה
מנשה, כתבת ניתוח מעניין ומעמיק של הסרט, עדיין לא ראיתי את הסרט, אבל ברור לי שהכמיהה לים והמסע לשם מתרחש במציאות אנומלית שבה מניעים פשוטים וטהורים נתקלים בתגובה קשה ומדכאת.מעניין ומסקרן לראות את הסרט!
תודה מנשה,הערת בי את הרצון לצפות בסרט.עם הניתוח שלך ברקע,אני בטוח כי הצפייה תהייה משמעותית יותר
כמי שצעדה הבוקר בחוף הים ושאפה מלוא הריאות אויר חופש, ניתוח הסרט שכתבת, מנשה, דוחף אותי לחפש את ההקרנה הקרובה שלו.ש'כויח
מנשה- האמונה העמוקה שלך בעקרונות ליברליים, זכויות האדם ובטוב האדם מוצאים ביטוי בשפתך היפה בביקורת זו. השאיפות הלאומניות של מיעוט אלים בשני צידי המאבק על פיסת האדמה המאובקת יוצרת עיוותים בשתי החברות. הכמיהה אל הים מוכרת לי היטב, ונותר לי רק לדמיין, כפי שאני עושה שנים רבות, איך הייתי חש ומה הייתי עושה לו הייתי חאלד או אבא שלו. התובנות שלך בביקורת משיבות בעיני רוחי את הצד ההומאני לחזית.
מאד רציתי לצפות בסרט וכעת המאמר מוסיף לי מוטיבציה . אין לי ספק שבעקבות הניתוח המעניין של מנשה אצפה בסרט עם נקודת מבט נוספת.
המאמר והתגובות עשו לי חשק לראות את הסרט.
ראיתי רק את הקדימון לסרט "הים".
הניתוח של הסרט ע"י מנשה מעלה הרבה נקודות רגישות וטרגיות של שני עמים דרך סיפור נוגע ללב של אב ובנו. אחרי סיפור הסרט וכל מה שמשתקף בו אי אפשר שלא לצפות בו בהקדם האפשרי.
תודה למנשה וכל הכבוד.
ניתוח עמוק ומדוייק לסרט. אתה מציג במאמרך מצויין את הצורך הלגיטימי של הילד וחברתו לחירות המתבטאת בהגעה לים. ומנגד כל מה שעומד בדרכו ומנסה לסקל את מימוש החירות הלגיטימית הזאת.
כמי שמתגוררת בסמוך לים, צועדת לחופו כמעט מדי יום, מובנת לי מאוד תחושת החופש והמרחב שהים מעניק.
לא הייתי בסרט ואינני מתכוון ללכת. בניגוד לרוב המגיבים כאן. וההסבר ברור
למד יקר.תודה שטרחת.בכל זאת בזמנים כאלה כולנו עסוקים,כולנו חכמים וכולנו יודעים הכל על הכל.
אתה ממש לא מוכרח לראות הסרט.לסרטים טובים יש תכונה נהדרת.הם קיימים ונצפים על ידי אנשים פתוחים ונבונים ואני בטוח שיגיע רגע שתתרצה ותראה
הסרט חכם. מתוחכם. מורכב והוגן.
אין סיבה טובה להרתע ממנו.
ראוי ורצוי שיהיו דעות שונות. איש איש ודעתו. ובלבד שאין התלהמות ושנאה. אהבתי את כל התגובות כאן
זה בדיוק מה שמבדיל אותנו מהאויבים שלנו
מאמר חד ומעניין! מציג בצורה מאד מעניינת את הדברים שעולים מהסרט. נהנתי לקרוא כל מילה כפי שנהנתי לראות כל פריים. 👏🏻
תודה מנשה! מרתק ומסקרן מאוד. עדיין לא ראיתי את הסרט
עשית לי חשק לראות את הסרט. נראה שהסרט מחזיר את הדיון לבני אדם. הוא נוגע בנושאים פוליטיים חברתיים רגישים דרך רגשות, דילמות וחיים מורכבים.
מקווה שיוקרן בפסטיבל סרט בלונדון.
טרם צפיתי בסרט, אך ללא ספק, המאמר שלך מנשה, גרם לי לרצות לרוץ לראות אותו. נראה שמדובר בסרט אנושי ורגיש, המשקף את המציאות הכואבת בה אנו חיים.
תודה מנשה.