משהו אחר

לאחרונה עלה למסכי הקולנוע בארץ הסרט "סורי, בייבי". אני מבקש הפעם להתחיל דווקא מהסיכום. אני סבור כי הכינוי הנכון ביותר עבורו הוא – משהו אחר. את הסרט מובילה אווה ויקטור, שכתבה את התסריט, ביימה את הסרט ואף משחקת בו בתפקיד הראשי, לראשונה בקריירה שלה. הסרט כולו מושתת על דיאלוגים, ואלה מתנהלים בין מעט שחקנים. יש בו מעט הצגה של פעילויות, וגם הן ברמה של זיכרונות מדוברים. משולבות בו אמירות שנחשבות כמיניות גסות, מעבר למקובל בקולנוע. הסרט מוגדר בכל המקומות כדרמה קומית. אני לא זיהיתי לאורכו יותר מדי מרכיבים קומיים.

הסרט כולו מתנהל על בסיס מפגש בין שתי חברות שלמדו יחדיו באקדמיה, כשהדמות המרכזית נושאת עימה חוויה נשית מאוד לא נעימה שמלווה אותה כל השנים. חוויה שלא תימחק לעולם, ותמשיך ללוות אותה לאורך כל הדרך. בעולמנו המתקדם לכאורה עדיין רבות מהנשים חוות אירועים נחרטים שכאלה. הסרט מבהיר בסופו של דבר עד כמה בלתי ניתן למחוק זיכרון חוויתי שכזה, ועם זאת עד כמה חשוב ואפשרי להמשיך לתפקד בצורה סבירה המכילה את האירוע הקשה.

אורך הסרט כמאה דקות. התגובות לגביו קוטביות. הסרט זכה בכמה פרסים נחשבים בענף ומבקרי הקולנוע במדיות השונות חולקים לו שבחים מרוממים. לא מעטים מהם מתייגים אותו בקטגוריית-העל של סרטים שאסור להחמיץ. יש מתי מעט שאינם סבורים כך, אולם הם מהווים את היוצא מן הכלל המוכיח את הכלל. לעומתם, בקרב הצופים שטרחו להגיב עד כה יש חלוקת קצוות. כמחצית מהמגיבים מעניקים לסרט את הציון המירבי או בסמוך אליו. המחצית האחרת בוחרת בציון המינימלי או בסביבתו הקרובה. כלומר יש בסרט מאפיינים שמדברים רק אל חלק מהאוכלוסייה. בטרם החלטה ללכת לסרט, ראוי לחשוב אם הוא מתאים לך.

אני אהבתי את הסרט. קודם כול כי הוא מעורר חשיבה. כל אחד מאיתנו עלול להיקלע לבעיה שתלווה אותו לאורך כל ציר החיים, אולם ההתמודדות עם העבר אפשרית וחשובה בהמשך הדרך, גם אם איננה מוחקת את שאירע.

ציון אישי: 80