אפשר בהחלט לצפות, אבל בוודאי אין זו חובה

לאחרונה עלה לאקרנים סרטה המלא הראשון של הבמאית טרייסי ליימון, המבוסס על התרחשות שחוותה בחייה. חלק ניכר מבין המבקרים שכבר הספיקו לכתוב על אודות הסרט, כמו גם מבקרים מקרב הטוקבקיסטים, הגדירו אותו כשילוב מעניין בין קומדיה לדרמה. מנקודת מבטי, מדובר בדרמה בלבד, שהיא בוודאי רוויית עצב, אך איננה סוחטת דמעות כפי שהגדירו אותה כמה מהמבקרים.

מכל הסרט איתרתי שתי תובנות שאליהן מובילה היוצרת שלו. ראשית, החיים לא פעם אינם צפיחית בדבש. משובצים בהם גם קטעים קשים, ויש מי שאפופים בתופעות השליליות רוב הזמן. התובנה האחרת מדגישה בעוצמה שלא כל בני המין האנושי רעים. יש גם כאלה שהינם טובים כלפי הזולת, גם אם אינם ממש מקורבים אליהם, ולאו דווקא מתוך כוונה להרוויח. מעבר לשתי התובנות הכלליות הללו, הסרט הותיר אותי בהרגשה שחסר בו משהו, תוצאה משמעותית יותר שאליה יכול היה להוביל בנתיבו. אולי פשוט הסרט דבק בהתרחשויות המסוימות כפי שאירעו במציאות.

הסרט נמשך מעל לשעה וחצי. מבחינת המשחק, אהבתי מאוד את ביצועי הכוכבת הראשית ברבי פריירה, בתפקיד לילי, שמפגינה כאן יכולות משחק גבוהות. מיתר השחקנים, שנפח הנוכחות שלהם נמוך יותר, התלהבתי פחות, ברמות שונות. כל אמירה שאוסיף עלול לקלקל לכם את הצפייה הדרוכה בסרט והציפייה להתפתחויות הפוטנציאליות בעלילה. לכן אני מסתפק בניתוח רזה. בסך הכול מדובר בסרט שאין חובה לראותו, אולם למי שמרבה לבלות בקולנוע, זאת אפשרות, ללא ציפיות גבוהות מדי.

ציון אישי: 7