מאז ומתמיד השתדלתי לא להחמיץ אף אחד מסרטיו של פדרו אלמודובר, מבכירי הבמאים בעולם ומעמודי התווך של הקולנוע הספרדי. כך מיהרתי גם הפעם לצפות בסרטו החדש "החדר הסמוך". אחרי עשרות שנים של פעילות בחלקה הברורה של הקולנוע הספרדי, החליט הבמאי להפיק סרט בשפה האנגלית. עם תחילת פרסומו של הסרט שמחתי למצוא כי הוא זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ונציה, והאצתי את הגעתי לצפות בו.
הסרט עצמו עוסק בנושא לא פשוט כלל. חיים ומוות. זכותו של אדם לבחור את סוף דרכו. במרכזו שתי נשים, אחת שהינה חולה סופנית, האחרת היא חברת עבר שמתנדבת ללוות אותה בדרכה האחרונה לקראת חציית "קו הגמר" במו ידיה, גם אם מדובר בקרבה ברורה לאיסור בחוק.
יש כאן שתי שחקניות מרכזיות ברמה גבוהה: טילדה סווינטון וג'וליאן מור. את הסרט מלווים צילומים טכניים טובים ומוזיקה ראויה. יחד עם זאת הסרט גרם לי אכזבה. הפריעו לי ההיצמדות המוחלטת לגיבורות, זירת ההתרחשות המוגבלת, הפיתוח הצר של הנושא החשוב כל כך, החוסר בהסבר לבחירת המלווה המסוימת במשעול הסופי, חוסר ההתאמה בין הנושא הקודר לנצנוצי התפאורה וניתוח יצירות אמנות שלא ממש מתחברות לעלילה. כל אלה יחדיו גרמו לי, כמה פעמים לאורך הסרט, לשיעמום. משך הסרט כ-120 דקות.
יצאתי מהסרט מאוכזב. בראש ובראשונה משום שלא עורר אצלי חשיבה בנושא הרגיש והחשוב כל כך. ובכל זאת, כמובן, כמי שאהב את יצירות אלמודובר עד כה עד כדי הטיה מודעת, לא הייתי מוותר על הצפייה.
9 תגובות
האמת היא שגם אני קצת התאכזבתי. לא שהסרט לא טוב. הוא מרגש. אבל הציפיות שלי מאלמדובר היא, כנראה, גבוהות מדי. הסרט לא ממש הראה לי מבט מיוחד שלו.
אחרי שני מאוכזבים, הולכים או לא?
מצטרף לדעת הרוב
גם אכזבה לא צריכה למנוע הליכה לסרט. היכולת של הצופה לנתח מה מאכזב, תורמת לחוויה תרבותית, ונותנת פרופורציה ליצירות טובות. לומדים גם בדרך השלילה.
הייתי
נהניתי
בלי לפרט יותר מידי ולהתפלסף למה זאת דעתי
בדרך כלל את ממליץ חיובית. ואם כבר כתבת הפעם על אכזבה, אני מקבלת זאת ואחסוך לעצמי גם אכזבה.
הייתי בסרט. חושב הפוך ממך
עכשו אחרי הבקורות לכאן ולכאן כנראה אחכה שהסרט יוצג על המסך הקטן.
סרט נוראי , משעמם , משחק לא טבעי, בכלל בסרטים שלו בשנים האחרונות ממש לא טובים לטעמי . זקנתו מביישת את בחרותו