ארגנטינה פינת ישראל

לפני כחודש יצא לאקרנים בארץ סרטו של הרמן קראל "אדיוס בואנוס איירס", שזכה עד כה לביקורות טובות ברובן. הסרט מתרחש בסוף שנת 2001 בארגנטינה, בשיאו של המשבר הכלכלי שפקד את המדינה. העלילה מתמקדת בלהקה של נגני טנגו, שאחד מהם, נגן האקורדיון הדרום אמריקני, הוא הגיבור הראשי. בתחילת העלילה זמר הלהקה עוזב את המדינה וחבריו מחפשים לו מחליף. בלעדיו, המשך קיום הלהקה מוטל בספק. הפתרון שנמצא איננו שגרתי, ורק אם הוא יצלח, הלהקה תוכל להמשיך לתפקד כהלכה.

בסרט יש שני מוטיבים מרכזיים. האחד הוא מוזיקת הטנגו שמנגנת הלהקה, ומלווה את הסרט לכל אורכו. אני, כמו רבים מבני דורי, אוהב את המוזיקה הנוסטלגית הזאת האופיינית לדרום אמריקה בכלל ולבואנוס איירס בפרט. ובמאמר מוסגר, הייתי שמח אם היו מושמעים יותר שירים כאלה, ובשלמותם.

המוטיב המרכזי השני הוא תקופת המשבר הפנים-לאומי בארגנטינה בתחילתה של המאה הנוכחית: משטר דיקטטורי על כל המשמעויות הפוליטיות, החברתיות והכלכליות הנלוות אליו. לנוכח מהמצב, הגיבור הראשי בסרט, אותו נגן אקורדיון, מתכנן גם הוא לעזוב את המדינה, מה שמוביל לחילוקי דעות עם בנות משפחתו.

בדיוק כאשר הלהקה מצליחה למצוא פתרון לזמר שעזב, ואולי כך לשרוד ולהמשיך להופיע, חושף נגן האקורדיון בפני חבריו ללהקה שגם הוא החליט לעזוב את המדינה. מכאן נגזר גם שמו של הסרט בתרגום לעברית "להתראות בואנוס איירס".

הסרט אומנם עוסק בתקופה רחוקה מימינו ומתרחש הרחק מישראל, אבל הצופים כאן, רובם ככולם, יוצאים בוודאי בתחושה שהם מכירים את הסיטואציות שמוצגות בסרט ונוגעות גם בהם: התנגשות בין השלטון לחלק ניכר מן האזרחים, הפגנות, אלימות מצד המשטרה, כלכלה מתערערת, שיקולי הגירה וכדומה. זה עוזר להבין טוב יותר את הנסיבות והאווירה המוצגות בסרט. עם זאת, הצופים חשים אי-נוחות מסוימת, שכן הם באו ליהנות מיצירה עם מוזיקה מהקצה האחר של העולם ולשכוח מהצרות שלנו כאן.

משך הסרט כשעה וחצי. יש בו כמובן גיבורים אחדים, יש גם רומנטיקה. נראה שבשל המוזיקה, העלילה והמבנה הוא מצליח למשוך לא מעט צופים. נהניתי מהסרט, אם כי אינני רואה בו יצירת מופת.

ציון אישי: 8.1